הלחן הנצחי של יוהן שטראוס מגיע ממרחק. ילדה בת ארבע רצה בבהילות אל הדלת, בכוחות אדירים מצליחה להוריד את הידית, הודפת את הדלת, מתפרצת קדימה בשביל והחוצה מהשער, נעצרת, מתנשפת בדיוק במקום הקבוע במדרכה שבו ממש בעוד שנייה יעצור האוטו גלידה. בזמן שמוכר הגלידות פותח באדישות נינוחה את החלון היא מקפצת מרגל לרגל בהתרגשות. אמא ואבא בדרך לכאן. הם מתקדמים לאט ומתקרבים לאוטו גלידה בעייפות של סוף יום. הילדה כמעט מתפקעת מרוב שמחה. כשאבא מושיט יד לכיס ומוציא משם את הארנק השחור השמן שלו, היא כבר ממש מרגישה את הקרירות הנעימה והמתוקה על לשונה. איזה כיף. אבא מביט אליה מלמעלה, אמא גם מחייכת, כולם יודעים, היא יודעת שהם יודעים כמה היא אוהבת טילון, כמה היא מחכה לאוטו גלידה כל יום שלישי אחרי הצהריים. לכן כל כך קשה לחכות עוד ועוד כשהפטפוט האינסופי של אמא ואבא ומוכר הגלידות נמשך ונמשך והמוכר כמו בכוונה למתוח ולייאש אותה, ממשיך לדבר איתם במקום פשוט להתכופף פנימה לתיבת האוצרות שלו ולהוציא לאור את הטילון שלה.

והנה סוף סוף הוא מתכופף, מוציא שני טילונים. מושיט אותם לאבא. הילדה נמתחת למעלה בחיוך ענקי, עוצרת את עצמה מלהתנפל ולחטוף. עוד שנייה לחכות, עוד ממש שנייה תוכל לקרוע את העטיפה הנוצצת. אבל אבא מכניס לאט וברוב טקסיות את הארנק חזרה לכיסו. לוקח את שני הטילונים, מושיט אחד לאמא ואת השני מקרב לפיו. בעודה עומדת כך מחייכת, מתפקעת משמחה, שקופה וחשופה כמו ילדה בת ארבע, אמא ואבא מקלפים לעצמם שני טילונים ועוברים על פניה בדרכם חזרה הביתה מבעד לשער החצר, מלקקים בהנאה ומשוחחים לאורך השביל המרוצף ונעלמים מעיניה כשהם עולים בשלוש המדרגות אל תוך הבית. היא מתעוררת מהסיוט בחבטה כשהלחן הצווחני של פעמונים אלקטרוניים מתפרץ למוחה כמו אגרוף ומספיקה לראות את האוטו גלידה מתרחק ממנה אל הרחוב, ממשיך אל תחנת האושר הבאה שלו.

שבע בקשות העומק

כשאני מספר את הסיפור הזה התגובה היא תמיד זעזוע עמוק. “לא יכול להיות שזה קרה. אין הורים שיעשו דבר כזה”, אומרים לי. אבל האמת המרה היא שזה קרה לכל אחד ואחת מאיתנו. כולנו עמדנו שם לבד ליד האוטו גלידה, תמימים, חשופים, תלויים לחלוטין ובוטחים לחלוטין בהורינו. מלאים בידיעה העמוקה שהם מקשיבים לנו, שהם רוצים להבין מה אנחנו מבקשים. שהם רוצים להיענות לנו. שהם בצד שלנו. שאנחנו לא לבד.

הרגע שבו ננטשנו ליד האוטו גלידה הפך לרגע המכונן של חיינו. זה לא קרה לנו עם טילון וגם לא עם קרטיב. זה קרה לנו עם בקשת עומק, אחת משבע הבקשות שיש לכל ילד מהוריו.

אולי הבקשה הראשונה – להרגיש בבית כאן בעולם.

ואולי הבקשה השנייה – להרגיש הנאה ללא גבולות ואשמה.

או הבקשה השלישית – להרגיש מיוחד ונפלא כמות שאני.

או הבקשה הרביעית – להרגיש שלחיות בקירבה ובלב פתוח עם אנשים כאן בעולם האמיתי זה טוב ובטוח.

או הבקשה החמישית – להרגיש חופש לבטא בחוץ, בעולם, את כל מה שבתוכי.

או הבקשה השישית – להרגיש חופש לחשוב, לדמיין, להאמין בלי גבולות.

או הבקשה השביעית – להיות האלוהים שאני.

זה קרה לנו בגיל מאוד צעיר. בדיוק כמו הילדה בסיפור היינו לחלוטין תלויים באמא ואבא לצורך הקיום הפיזי שלנו והקיום המנטלי שלנו. כדי לשרוד היינו חייבים להאמין שהם אוהבים אותנו. כדי להרגיש בטוחים כאן בעולם. כאן, בבית היחידי שהיה לנו, היינו חייבים לקרוא לכל מה שקיבלנו מאמא ואבא, אהבה. בדיוק כמו בסיפור היו כמה דברים שהיו לנו לגמרי ברורים:

א. שאמא ואבא יודעים מה אנחנו רוצים.

ב. שאמא ואבא הם כל יכולים. כלומר שאם מה שאנחנו מבקשים זה טילון אז הם ימצאו דרך לתת לנו אותו. ואם מה שאנחנו מבקשים זה להרגיש בבית כאן בעולם (בקשה ראשונה) גם את זה הם רוצים ויכולים לתת לנו.

ג. שאין לנו אפשרות לקנות לעצמנו טילון. כלומר חלוקת התפקידים הפשוטה שבה הילד הוא זה שמבקש וההורים הם אלה שנענים – טובה לנו. התלות הזו הכרחית לנו, מאפשרת לנו להיות הילדים, וכילדים טוב לנו שהדרך אל הטילון עוברת דרך הארנק של אבא. התלות הזו היא שאפשרה לנו להיות בתפקיד הילד או הילדה בסיפור של החיים שלנו.

והיה עוד דבר אחד מאוד מאוד חשוב שהיה לגמרי ברור לנו. היה ברור מה זו אהבה –  אהבה זה כשנותנים למי שאוהבים את מה שהוא באמת באמת מבקש לקבל. באותו זמן עדיין האמנו שאמא ואבא מבינים אהבה כמונו.

לא ניתן להשיג את מה שאין. ניתן רק להרחיב את מה שיש

הסיפור הזה לא התרחש פעם אחת בחיינו. האוטו גלידה מגיע כל שבוע. כבר עשרות או מאות פעמים חזר על עצמו הסיפור. בכל פעם שמגיע האוטו גלידה – הילדה תמימה ובוטחת מחדש. בכל פעם שהילדה מבקשת שהוריה יענו לה באחת משבע הבקשות – היא למעשה שוכחת את הפעם הקודמת שבה ביקשה ולא נענתה והיא שוב נפתחת לקבל מהוריה. בכל פעם שהיא נפתחת היא למעשה מתקשרת איתם בשתי שיחות, שתי רמות מקבילות: רמת החוויה ורמת ההוויה. ברמת החוויה הילדה מנהלת שיחה עם העולם שבחוץ, עם אמא ואבא. ברמת ההוויה מתנהלת שיחה פנימית שבה מתעצבות האמונות המפעילות שלה.

הרבה כאב ובלבול בעולמנו מקורם בהתעלמות מקיומן של שתי השיחות המקבילות. שוב ושוב כמבוגרים אנחנו יוצאים למסעותינו, חדורים נחישות וכוונות טובות להשיג משהו. שוב ושוב אנחנו חוזרים מהמסע עם הרבה חוויות, לפעמים גם עם תוצאות, ובפנים תחושה עמוקה שנשארנו באותו מקום. כשההערכה שהשגנו, או הבית שבנינו או החיבוק שקיבלנו או הידע שרכשנו או הצעדים להארה שצעדנו לא נגעו למעשה בבור עמוק בפנים שנשאר כואב ומוחשי כשהיה.

במעגליות שבה אנחנו נעים אנו מתעלמים שוב ושוב מהעובדה הפשוטה שלא ניתן להשיג את מה שאין. ניתן רק להרחיב את מה שיש.

הסיבה שאנחנו מתעלמים מעובדה זו אינה טיפשות או בורות. בהרבה מקרים כבר שמענו על זה מזמן. הסיבה היא שמשלב מסוים בילדותינו (שלב הוויתור שאליו נגיע בפרק הבא) התחלנו להפנות את כל משאבינו כדי להשיג את מה שאין. על פני השטח, בשיחה עם העולם (רמת החוויה), המשכנו לעשות דברים ולחשוב מחשבות כדי להשיג את אותה בקשה שבה לא נענינו על ידי הורינו.

אם למשל היתה זו הבקשה החמישית – הבקשה לחופש ביטוי – המשכנו לכתוב או לשיר או לצייר או לנקב את גופנו בפירסינג, מתוך מאמץ עיקש “לצאת לאור”, להביא החוצה את מה שבפנים. ובמקביל, מתחת לפני השטח, בשיחה הפנימית (רמת ההוויה), כבר ידענו שאנחנו לא ראויים לביטוי חופשי כאן בעולם. כבר הפנמנו היטב כאמונה מפעילה שבכל הנוגע לביטוי בעולם הזה עומדות לפנינו רק שתי אפשרויות גרועות: האחת להילחם על זה והשנייה, לוותר על זה.

אל תשלח אותי!

כילדים הגענו לכאן, לעולם הזה, עם חיבור עמוק לשבע אפשרויות של אהבה והסכמה להתרחב כאן בשפות השונות של עולם החומר, בכל אחת מהשבע. וכילדים, האפשרות שלנו להתרחב היתה תלויה במידת ההיענות של הורינו לאותן בקשות.

באותו יום בילדותנו שבו ויתרנו על האפשרות לקבל מהורינו את מה שביקשנו , גם ויתרנו על האפשרות שניתן להרחיב את מה שיש.

מה שמעכב אם כן את השינוי המיוחל, מה שיאפשר לנו להתמקד במי שאנחנו כבר, ביש הגדול שהוא עצם קיומנו ולאפשר לו להתרחב – אינו מצבנו הרוחני. אין לזה גם קשר עם מודעות לעולמות שמעבר ואפילו לא עם מודעות לכך שכולנו אחד או נכונות לתת ולתרום. גם אלה יכולים להפוך לחלק ממסע ההשתפרות האין סופי שביסודו הידיעה העמוקה ובדרך כלל מודחקת שהישועה תגיע ממשהו חיצוני שיקרה לנו.

מה שמעכב אותנו הוא ילד פגוע בתוכנו שיודע בוודאות שאינו ראוי פשוט להיות מה שהוא. ילד פגוע שלפני הרבה שנים אימץ רעיון שהציל אותו מאובדן: “בשבילי העולם הזה אינו מקום בו אפשר פשוט להיות ולהתרחב עוד ועוד”.

הילד הפגוע הזה שמנהל את חיינו מאז שוויתרנו – נחצה לשניים. על פני השטח הוא מנסה שוב ושוב לקבל מבחוץ דברים שעמוק בתוכו הוא יודע שאין לו שום סיכוי לקבל.

* * *

החוויה של אותה ילדה שהוריה מתעלמים מבקשתה והיא אינה מקבלת טילון לא רק מדמה במדויק את מה שעבר כל אחד מאיתנו כילד עם הוריו, אלא זוהי התנסות כואבת שמעצבת את כל תפיסת עולמנו. היא קובעת מהו העולם הזה בשבילנו ובאיזו מידה אנחנו ראויים לקבל כאן בעולם את מה שאנחנו מבקשים. נחזור שוב לאותה חוויה מעצבת, באמצעותה אני מבקש גם להבהיר מדוע הכרחי לילדנו שבמצבי קושי נהיה לגמרי איתם, בצד שלהם ואף פעם לא מולם.

שלב הבקשה, שלב הדרישה ושלב הוויתור

יש שלושה שלבים בשיחה בין ילדים להוריהם. בשלב הראשון, שלב הבקשה, הילדה מאמינה (רמת ההוויה) שכל מה שתבקש היא תקבל, וברמת החוויה זה מה שהיא חווה עם הוריה. אבל אם קורה לה מה שקרה לכולנו כילדים, אחרי לא מעט פעמים שהאוטו גלידה עבר והוריה לא נענו לבקשתה, היא עוברת לשלב הדרישה. כאן ברמת ההוויה כבר עולה שאלה: “האם באמת יש לי אפשרות לקבל כאן בעולם את מה שאני מבקשת?”.

ברמת החוויה מופנית השאלה הזאת החוצה לאמא ואבא וכשמגיע האוטו גלידה הילדה כבר לא סתם מחכה בחביבות. היא עדיין תמימה ועדיין בוטחת בהוריה שרוצים להיענות לשבע בקשות העומק שלה אבל חייבת “לנקוט באמצעים” כדי לעורר אותם שייראו מה היא מבקשת. אולי היא עומדת ומחכה שעות לפני שמגיע האוטו גלידה, אולי היא מפסיקה לאכול כל דבר שהוא לא גלידה, אולי היא עומדת וצורחת בקולי קולות בזמן שאמא ואבא מפטפטים עם המוכר, משתמשת בכל אמצעי שנדמה לה אפקטיבי בכדי להפר את הזרימה הנינוחה והנורמלית של המשפחה בשביל שהוריה יתעוררו, ויעצרו. בשלב הדרישה עדיין ברור לה לגמרי שברגע שהם יעצרו, הם מייד יראו מה היא מבקשת ויגידו “אוי סליחה מתוקה שלי, לא שמתי לב, הייתי קצת שקוע בדברים אחרים, בטח, בטח, את רוצה טילון, ברור שאני אקנה לך, הנה קחי…”.

בשלב זה עדיין לא התחוללה הנטישה הגורלית. זה קורה בשלב הוויתור. נדמיין שהגענו עכשיו לאותו אחר צהריים עצוב במיוחד ליד האוטו גלידה. משהו חדש קורה הפעם. משהו שמעצב את תודעתנו ולכן גם את חיינו מכאן והלאה. כאן למעשה מסתיימת ילדותנו.

נחזור לאותה ילדה מתוקה שאיתה התחלנו. באותו יום אנחנו פוגשים אותה אחרי המון נסיונות דרישה שנכשלו. מנקודת מבטה של הילדה אמא ואבא לא נעצרו ולא הקשיבו כבר המון פעמים. היא קפצה קפיצת ראש לתוך בריכה ריקה, היא היתה תמימה ובוטחת, מאמינה בתוכה שאולי בכל זאת יש בעולם הזה טילון בעבורה אך מבחוץ לא היתה שום היענות. כדי לשרוד. כדי לא למות, היא מוותרת.

כי בפעם הזאת – כמו פרשי האויב צמאי הדם שמגיחים מעבר לקו האופק – מתקדמת לעברה מחשבה חדשה: “אולי גם בפעם הבאה יקרה אותו דבר”. מאחורי הפרשים יש עוד משהו. עדיין לא רואים אבל ניתן כבר לחוש את הרטט. אחרי המחשבה שאולי בפעם הבאה יקרה אותו דבר – כמו אותם תותחי ענק שמתנהלים בפעימות קצובות וחורצים את גורל הקרב לרעתנו, מתקדמת בבטחה לעברנו המחשבה – “הם לא אוהבים אותי. הם יודעים מה אני מבקשת. הם כל יכולים. הם יכולים לתת לי את זה. הם בוחרים שלא לתת. כלומר הם לא אוהבים אותי”.

כאן מתגייסת התודעה כולה – כמו סופרמן שמסובב את כדור הארץ בכיוון ההפוך – כדי לשנות את ההיסטוריה. כדי למנוע את המפגש הממית עם האויב.

אין טילון בשבילי בעולם הזה

התנהלות הילדה מכאן והלאה נועדה לשרוד בתנאים הקיימים עם אמא ואבא שלה כמות שהם. ההתנהלות המחשבתית ובהמשך גם ההתנהגותית מכאן והלאה מתפצלת לשניים.

ברמת החוויה יש תודעה בוגרת שרושמת לעצמה שוב ושוב ש”הכל בסדר” יש לי את מה שאני מבקשת לעצמי ואני יכולה להיאבק על מה שחסר.

ברמת ההוויה יש תודעה ילדית שבה נחתם והודחק עמוק בפנים הוויתור. שם, לבד ליד האוטו גלידה, נחרתה אמונה מפעילה שמאפשרת לילדה לשרוד מכאן והלאה בבית היחיד שיש לה – אני לא ראויה לטילון. אין טילון בשבילי בעולם הזה.

הנטישה ליד האוטו גלידה מתבצעת יום יום במיליוני משפחות רגילות לגמרי. ההורים שאחראיים לה אינם הורים אכזריים או כאלה שלא אכפת להם מילדיהם. אין לזה שום קשר לאכפתיות או לאכזריות. הסיבה העמוקה לנטישה הזאת היא תפיסת עולם שונה. מה שילדים עדיין לגמרי מרגישים שהכרחי לקיומם, הורים מאמינים שהוא מותרות.

כבר אלפי שנים התרבות שלנו מתעלמת בשיטתיות מהצרכים הבסיסיים של האדם. שבע הבקשות – תחושת בית, הנאה, יחודיות, קירבה, חופש ביטוי, חופש מחשבה וחופש הוויה נתפסות במקרה הטוב כמותרות שאפשר לכמוה אליהן או להיאבק עליהן ובמקרה הפחות טוב כאל צרכים שליליים ומסוכנים.

וכך הורים בצורה טבעית ולגמרי נורמטיבית מתעלמים או מדכאים את אותן בקשות אצל ילדיהם.

הילדים לעומת זאת לא רק זוכרים למה הם ראויים, הם גם מגיעים נקיים מכל תבניות המחשבה המצמצמות שהוריהם אימצו ולכן מבקשים שוב ושוב את מה שמבחינתם שייך להם ומצפים שהוריהם יענו.

רק לאחרונה מסתמן שינוי בשיח החירשים הזה בין הורים לילדים. גם היום ברוב המשפחות מחזיקים הורים בתפיסה שונה לגמרי מילדיהם לגבי מי אנחנו ומה צרכינו הבסיסיים כאן בעולם. זה דומה לשיחה הקשה בין סוס פרא שמשוכנע שבלי המרחב הפתוח וחופש התנועה אין טעם לחייו, לבין מאלף הסוסים שמבחינתו תפקידם של סוסים הוא לשאת אנשים ולנצח בתחרויות על מסלולים מסומנים.

תנועה מעגלית שאין לה סוף

כל ילד שנשאר לבד ליד האוטו גלידה גדל להיות אדם מבוגר שוויתר על אותה בקשה מתוך שבע הבקשות שאליה היו הוריו אטומים, וגם אינו מודע לכך. רוב המבוגרים רוב הזמן עסוקים במאמץ אינסופי להשיג תחושת יחודיות או תחושת בית או תחושת הנאה או כל בקשה שעליה ויתרו, כאשר עמוק בתוכם, במקום חבוי היטב, הם יודעים שהם לעולם לא ייענו, פשוט מפני שהם לא ראויים לכך. הידיעה הזאת יקרה להם מכל כי בזכותה הם נשארו ילדים נאמנים לאמא ואבא והצליחו להמשיך ולספר לעצמם שהם אהובים. הפער הלא מודע בין רמת החוויה שבה עסוקים במאבק מתמיד לקבל את אחת משבע הבקשות מבחוץ , לבין רמת ההוויה שבה יודעים היטב שלעולם זה לא יקרה, דומה למאמץ למלא במים חבית שחור גדול בתחתיתה. זאת גם הסיבה שבהרבה מקרים מאמצי הגדילה והשינוי שמושקעים בשיפור הדיאלוג עם העולם מרגישים כתנועה מעגלית שאין לה סוף.

בזמן שהמבוגר המודע מנסה שוב ושוב לאמץ לעצמו דרכים לתקשר טוב יותר, לתרגל יותר במסירות, לאכול בריא, להפסיק לעשן, להתחיל להתפלל, להקשיב לבן/בת הזוג שלו יותר, להרוויח יותר כסף וכו’, הילד הפגוע שמנהל את העניניים ממשכנו החמים בתת-מודע דואג ששום התפתחות חיצונית לא תצליח לשנות את האמונה המפעילה שאותה אימצנו שם ליד האוטו גלידה כשנשארנו לבד וויתרנו.

לבד בחושך. ליד האוטו גלידה. אמא ואבא כבר הלכו, קנו לעצמם טילון. התעלמו ממני ומכל המאמצים שלי ומכל הכאב שכאבתי, שנועד לעורר אותם, לעצור אותם, לעשות שייראו אותי ואת הבקשה שלי לטילון.

זהו מקום של כאב בלתי נסבל. כאב הפער בין תמימות וחשיפות הבקשה שלנו לבין האטימות וההתעלמות של הורינו ביחסם לבקשה. מקום שממנו ברחנו. כל האסטרטגיות המחשבתיות שבהמשך החיים אנחנו שולפים שוב ושוב, מדמים שכאלה אנחנו תוך שלמעשה אנחנו פוגעים בעצמנו ונעים במעגלי צמצום – כל תבניות הצמצום הללו נועדו להפחית את הכאב, לאפשר לנו להתרחק ולברוח מהרגעים האלה שם בחושך, לבד, ליד האוטו גלידה.

כשאנחנו מסכימים מבחירתנו החופשית לחזור לשם, למקום שדחקנו למרתפי התודעה וחווים, יחד עם אדם בוגר שמכיל אותנו ללא תנאי ומלווה אותנו בצמיחתנו, שאנחנו לא לבד – מתחיל הריפוי. מתחילים חיים חדשים בנוגע לאותה בקשה שאיתה ננטשנו.