הורים שואלים - שי אור עונה
כמו כל שפה חדשה, גם “הורות כמעשה ניסים” לא מייד משתלבת עם השפות שמוכרות לנו ביחסינו עם ילדינו. כמו כל שפה שנוגעת עמוק ומחוברת לאינטואיציה בסיסית של כל הורה וילד. ובכמו בכל תחום אחר, אין דרך טובה יותר ללמוד מאשר פשוט לשאול.
אחרי אין ספור מפגשים עם אלפי הורים לילדים בכל רחבי העולם (גם בסין!) אפשר להגיד במידה רבה של ודאות, שכל קושי שילדינו מחוללים, בכל מדינות ובכל תרבויות הכולם, ובכל מסגרת הורית באשר היא, מאפשר להתבונן בו דרך הפריזמה של שבע בקשות העומק שמתווה גישת הורות כמעשה ניסים.
ברשימת השאלות והתשובות שלפניכם, תוכלו למצוא התייחסויות לקשיים קונקרטיים שהועלו על ידי הורים לאורך השנים, בפרספקטיבה של גישת הורות כמעשה ניסים ותוך הקשבה עמוקה לקשיים שמועלים בשאלות ולבקשות העומק שעומדות בבסיסן.
ועוד דבר: השאלות והתשובות שתקראו כאן הם חלקים מדיאלוגים שהתקיימו בין שי אור לבין הורים בתקופה שבהן עדיין לא היו בנמצא מורים ומטפלים נוספים בגישת הורות כמעשה ניסים. אבל כיום כבר יש, ואפילו לא מעט. כאן תוכלו למצוא רשימת מטפלות בגישה.
ואפשר גם לשאול שאלות ולקבל תשובות ממטפלים שעובדים ומלמדים את הגישה בדף הפייסבוק התוסס הורות כמעשה ניסים בתוך החיים – כאן.
שאלות ותשובות עם שי אור
(לקריאת השאלה והתשובה לחצו על הכותרת)
שלום שי,
ברצוני להתייעץ איתך לגבי בני בן ה-1.7.
כבר כמה חודשים שבני נושך אותי, אבל רק אותי. אני אומרת לו שזה לא נעים לי, נותנת לו תחליף לנשיכה (איזה משהו רך בהישג יד), מרחיקה אותו ממני ואפילו צועקת . לאחרונה הגיעו מים עד נפש. אני כבר לא יודעת מה לעשות.
עוד כמה פרטים עליו: הוא נגמל מהנקה לפני 4 חודשים, הוא איתי בבית, הוא ילד חייכן ועליז, הוא קשור לאבא שלו כמו שהוא קשור אליי אבל אותו הוא רק לפעמים נושך. אשמח לקבל עצה כי אני כבר אובדת עצות בנושא הזה.
תשובה:
שלום איריס,
נדמה לי שלילדך לא ברור שאת קיימת.
בזמן הזה הוא הולך ומתוודע לאפשרות שיש אנשים שונים עם רצונות שונים בעולם הזה ושהוא נבדל ממך ושאת אמנם קיימת לא כחפץ, לא כפונקציה למילויי צרכיו, אלא כאדם עם רגשות ורצונות משלו.
הוא שואל את השאלה השלישית (צ’אקרה 3): “האם אני יחיד ומיוחד, האם הקיום הנבדל שלי מעצים או מסכן אותי?”
כיוון שרובנו כילדים קיבלנו על השאלה הזאת את התשובה: “לא!” אנחנו עסוקים כל החיים בלוותר או בלהוכיח את הייחודיות שלנו, זו שלא באמת ברורה ונפלאה בעינינו.
הנשיכות שילדך נושך אותך הם הקצנה של השאלה הסמויה שהוא מפנה אלייך : “תגידי אמא, יש לך חיים משלך? חוץ מלדאוג לי ולדאוג לבית ולדאוג לאבא ולדאוג לעתיד ולדאוג ל…, יש לך גם רצון וזהות משלך?” על השאלה הזאת לא מספיק לענות ב :”בוודאי! הרי סיימתי תואר ב… וגם יש לי בית משלי ואני ממש מקפידה על תזונה טבעית” וכו’… התשובה כן מגיעה מ:
א. בהירות שלך עם עצמך לגבי מה שאת רוצה ומה שאת בוחרת שאינו מושפע מדבר מלבד השמחה שלך.
ב. הגאווה וההוקרה שלך כלפי מי שאת וכמה שאת יפה וכמה שנפלאות בעינייך הבחירות שלך בעבר בהווה ובעתיד.
הצעה : לכי לראי.
תסתכלי טוב טוב טוב שם, מה את רואה?
מי זאת האשה הזאת?
מה מיוחד בה?
מה מקסים בה?
ועכשיו תסתכלי שוב והפעם מהעיניים של ילדך, מה הוא רואה?
מה יש שם שלא שייך לו, מה יש שם שמאפשר לו לראות את העצמאות שלך, לא דרך מה שאת לא רוצה, לא דרך מה שאת לא מסכימה אלא מה שפשוט יקר עד כדי כך שברור שלא משתמשים בו ולא מנצלים אותו וכמובן שלא מעלים על הדעת לנשוך אותו…
כשבתוכך יהיה ברור לך שאת יקרה ומיוחדת יהיה לך מובן מאליו שרגישים אלייך.
כשיהיה לך מובן מאליו שרגישים אלייך זה מה שיקרין ממך החוצה.
ואז זה לא ממש חשוב אם את עוצרת אותו ברכות ובהירות כשהוא מתקרב אלייך בצורה אטומה, או כועסת בכנות ומרחיקה אותו בנחישות כשהוא נושך אותך, או אומרת לו בקלילות- “עכשיו אני מדברת בטלפון וכשאסיים אביא לך את האוכל”, ( או לחילופין: “לא מתאים לי עכשיו”).
הרבה הורים מצפים מילדיהם שיתנו להם מרחב שאינם לוקחים לעצמם ובכך- בלי לשים לב- יוצרים מאבק וכאב סביב גבולות, שאמור ויכול להיות תקשורת פשוטה ורכה.
שאלה:
שי שלום!
יש לי תאומים בני 3 וקצת, ולאחרונה הם התחילו להשתמש במילים לא כל כך נעימות (“מטומטם”, “סתום את הפה”, “דפוק” והאחרונה היתה “בן ז…”). אנחנו לא משתמשים בשפה הזו בביתנו. אני מתארת לעצמי שהם רכשו את השפה “החדשה” בגן.
בהתחלה לא ידעתי איך להגיב. כעסתי, אמרתי להם שכך לא מדברים וכו’…
בוקר אחד כאשר הם השתמשו בשפה זו במהלך מריבה ביניהם, שאלתי אותם למה הם משתמשים במילים האלו? אחד מבני אמר: “אמא אני צריך להוציא את הכעס מהבטן”. הייתי המומה! בגיל הזה הוא כבר מבין שכשיש כעס צריך להוציא אותו באיזושהי דרך. אמרתי לו שיש מילים אחרות שאפשר להשתמש בהם כאשר רוצים “להוציא כעס מהבטן” כמו: “אני כועס עליך”, או: “נעלבתי” וכדומה.
שאלתי היא: האם אני צריכה להתעלם כאשר הם מדברים כך, או לגשת אליהם כאשר הם משתמשים בשפה זו ולהפוך את המילים הללו למילים “נקיות”, כמו: “תגיד לו שאתה מאוד כועס, שלא נעים לך שהוא לקח…” וכו’…? האם לא ניתן להוציא את אותו כעס בדיוק בדרך אחרת? האם עלי להתעלם ממה שהוא אומר או לומר לו: “כן, אחיך בן ז…, דפוק, וכו’…?”
אני אוהבת אותם ללא תנאים ומוכנה לקבלם, את כל כ-ו-ל-ם, אך האם עליי להרשות את ניבולי הפה בבית??
תשובה:
הי לי,
אני אנסה לומר לך מה שלדעתי הילד שלך התכוון לומר לך במשפט: “יש לי כעס להוציא מהבטן”.
הוא אומר לך: “אמא, כעס זה כעס. זה לא דבר נחמד ולא דבר נאור ולא דבר שקול. זה רגש קשה שמתפרץ החוצה כשאני מרגיש שסוגרים עליי, שמאיימים על הגבולות שלי או על הזהות שלי (צ´אקרה 3). זה רגש בריא שבא מתוכי כדי לעזור לי להרחיק מעלי דברים ואנשים ומחשבות שמאיימים עליי. את רוצה ממני מילים יפות?! את רוצה שאני אהפוך להיות נחמד ומזוייף ומנומס עם מרתף אפל ומתפוצץ מרגשות מודחקים שלא יפה לבטא כמו כל המבוגרים בדור שלך? אני לא רוצה, אמא. כשאני כועס אני משתמש במה שלמדתי בגן ובמה שלמדתי בבית ובמה שהוא פרטי שלי ומוציא את זה ו…. עובר הלאה לרגש הבא – אולי עצב, אולי פחד, אולי שמחה – משהו עדין יותר, שמחכה להתגלות מאחורי שכבת הכעס.
ומה את אומרת אמא?
את יכולה לקבל אותי ככה?
את מסכימה להכניס לבית שלנו, לחיים שלנו מילים לא יפות ורגשות גולמיים לא מעובדים?
את יכולה להכיל אותי כמו שאני עם האפל והקשה שבי?
אם כן, אז אני יודע שבאמת אין גבול לאהבה שלך אותי, תודה, גם אני אוהב אותך מאד מאד”.
שאלה:
בתי בת שנה ו-3 חודשים. אין לה סבלנות לכלום, היא מתעצבנת מהר מכל דבר ואוכלת בחזירות. מה עושים כדי לחנך אותה? זה די מתסכל…
תשובה:
כשילדה בת שנה ו-3 חודשים לא אוכלת בחזירות זה נראה לי מדאיג. זה מראה שהיא כבר ממש מפוחדת או פגועה קשות בתחום הבקשה השנייה (ראי מאמרים שלי כאן באתר בפרק הורות), שהוא תחום ההנאה והחושניות. אם היא באופן קבוע חסרת סבלנות ועצבנית זה רק בגלל שמשהו ממש מציק לה. אולי מטרד פיזי כמו כאב או עייפות, ואולי משהו עמוק יותר שחסר לה, אולי זה העדר שקט שלך, או פניות של מי שנמצא איתה, האפשרות לתשומת לב אמיתית. מה לדעתך מפריע לה או חסר לה?
תהיי בטוחה שהיא ממש לא רוצה לעצבן אותך או להציק לך, ואם זה מה שיוצא זה בגלל שרק כך היא יכולה לבטא כלפי חוץ את הבקשה שלה. מה לדעתך היא מבקשת?
ולגבי סבלנות – סבלנות זה משהו שאם יש אותו בבית באמת (לא ברמת העיקרון אלא בעצם חוויה שעוברת לילדה שלך), אזי יהיה אותו גם לילדתך. אם אין אותו – אז אין לה מאיפה לקבל את זה.
ולחנך? “חינוך” זה בסך הכל יחסי ציבור. זו מילה שמבוגרים משתמשים בה כדי לתאר את מה שהם רוצים שילדים יחשבו עליהם. החינוך עוזר להסתיר מהילדים את מה שהמבוגרים באמת מאמינים בו ופועלים לפיו. לפיכך, כאן במדורנו הצנוע מתמקדים לא ב- מה לעשות עם הילדים אלא ב- מי להיות איתם.
שאלה:
בתקופה האחרונה, בני הבכור בן ה-6 סובל מחלומות רעים שמעידים על פחד ממוות. אתמול הוא אמר לי ששינה ומוות מאוד דומים ושבשניהם אתה לא נמצא. הוא תפס אותי קצת לא מוכנה, וכל מה שעלה לי זה לדבר איתו על הדמיון והשוני בין שינה למוות, כשבתחילה ציינו את הדומה ואח”כ את השונה. אבל אני חוששת שזה לא מספיק, ואם יש לך תובנה איך להעניק לו תמיכה נוספת אשמח להארתך. פתרון נוסף שחשבתי עליו זה להקפיד לשבת לידו לפני השינה בתקופה הקרובה. הוא תמיד מבקש את זה אבל אני לא תמיד נענית משיקולי עייפות (אני עם הילדים לבד מהצהריים ועד לשעות השינה). בכל יום אני משתדלת להעניק את המירב שאני יכולה אבל בלילה לפעמים נגמרת לי הסבלנות.
תשובה:
מקסים הבן שלך, אני ממש מרגיש כמוהו. גם בשינה וגם במוות אתה לא נמצא, כלומר חלק ממך לא נמצא כאן. מי שנורא מפחד למות מתקשה לחיות ומי שנורא מפחד להירדם מתקשה לישון. תגידי, החלומות האלה מעירים אותו? הוא בוכה מהם? למה הם רעים בעינייך?
בעיניי יש כאן שני כיוונים לגמרי שונים להתייחסות:
א. ההתעסקות של ילדך במוות בחלומותיו באה להעלות פחד ממשהו שנגמר או שהולך להיגמר בחיים הערים שלו (ושלך). משהו שהוא לא כל כך מעיז לגעת בו בצורה ישירה ומודעת – ואולי גם אתם לא.
ב. המחשבות על שינה ועל מוות, ובמיוחד השיתוף שלו אותך בזה, הם התעצמות שלו, התחזקות של הביטחון שלו בבית ובעולם והרחבת תחום הביטחון שלו גם למקומות אפלים יותר (כמו מוות, בלבול, כאב, חולשה).
יש חוק פשוט כזה שנוגע לבקשה הראשונה (אמון בעולם) של ילדינו: ככל שיותר מרגישים בטוחים בבית, ככה יותר מסכימים להתרחק ממנו, ללכת לטיולים תודעתיים שכביכול מאיימים על הבית אבל בעצם רק מדגימים את הקיום השקט והמובטח שלו. מה את אומרת?
שאלה:
יש לי ילדה בת 8 חודשים כמעט והבעיה שלי איתה היא להרדים אותה! ערי אני לא רוצה להרדים אותה בנדנודים בעגלה, על הידיים, או כל מצב אחר שגורם לי כבר לתשישות. זה ילד שני וגם עם הראשון עברתי את אותו מצב. כשהיא מראה סימנים שהיא עייפה מאוד, היא מתחילה לבכות בטירוף, יוצאת מהשמיכות ולא מפסיקה לבכות. כשבסוף היא כן נרדמת ואז אני מחזירה אותה למיטה. תוך חצי שעה היא מתעוררת. ככה כל היום. אני ממש מתוסכלת, אני עצבנית וחסרת מנוחה!! אין מצב שהיא תישן בשקט איזה שעתיים ואני אתפנה לעצמי.
תשובה:
מקווה שאת ישנה עכשיו ולא יכולה לקרוא את תשובתי… אני מוצא, שהברכה הכי מתאימה וממצה להורים לילדים בני 0 עד 2 היא: שינה טובה!
אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות מוזרות:
א. האם את אוהבת להירדם לבד?
ב. למה את רוצה שילדתך תירדם לבד?
ג. האם הקשר בין העייפות שלך לבין ההירדמות שלה הוא הכרחי בעינייך?
לפי מה שכתבת, נוצר מתח עצום סביב שאלת ההירדמות של ילדתך. מתח כזה הוא סיבה טובה ילדה לא להירדם. דרך היחס שלך ושל כל מי שסביבה לעניין ההירדמות היא לא יכולה להירגע ולחוש את השקט והביטחון שנחוצים לכל אדם כדי שישקע בשינה טובה ועמוקה. אולי אפילו ההיפך מזה – היא מרגישה ש”רוצים להיפטר ממנה”, מרגישה שהיא המחסום המטריד בינך לבין הכרית שלך, וזה תפקיד שמאד קשה לה לשאת על כתפיה הקטנטנות.
מה שהיא מבקשת אולי, זה ש:
א. תקחי אחריות על עצמך ועל הכוחות שלך ותמצאי מישהו שיהיה איתה כשאת ישנה, כך שההירדמות שלה לא תשפיע כל כך על מצבך הרגשי.
ב. תסכימי להיות איתה בתהליך הקסום (שלצערי גם אצלנו במשפחה הפך הרבה פעמים למעצבן ומתיש), של המעבר מערות לשינה.
ג. שלא תצפי ממנה להירדם לבד. ילדים רוצים שלא יצפו מהם לכלום. במיוחד לא למשהו שעומד בסתירה לאהבה שלהם לעצמם ולידיעה העמוקה שלהם של הקצב הנכון ומה מתאים בכל רגע בחיים.
הילדות שלי, כל אחת בסגנונה ובקצב הפרטי שלה, הודיעו לנו מתי מתאים להן לעבור לישון לבד. זה קרה כשאף אחד לא ציפה מהן לזה – אצל הבכורה
זה קרה בגיל 2.5 ואצל אחותה בגיל 1.5.
בתור ילד שמגיל 33 שבועות ישן בבית ילדים בקיבוץ, אני מרשה לעצמי לבקש ממך לאפשר לילדתך להירדם איתך. כיום, כשהיא מבררת לעצמה אם העולם הוא מקום מוגן ובטוח בשבילה (בקשה ראשונה – ראי עוד על כך בעמוד רעיונות מרכזיים בגישה), הידיעה שאת נמצאת איתה, מתוך בחירה, ומלווה אותה אל השינה, זו אחת ההזדמנויות הפשוטות יותר והמשפיעות יותר על כל תחושת המוגנות שלה בעולם. וזה, בעיניי, חשוב הרבה יותר מהפתרון הטכני.
שאלה:
בני בן השנתיים וחצי ואני מתכסחים לעיתים קרובות. אני לא יודעת, אולי זה בגלל שאני עייפתי עם הילדים (עוד תינוק בבית) 24 שעות ביום כל יום. אולי בגלל שהוא בן ראשון, רגיל שהכל עושים בשבילו. שנינו סביבו. כמה שניסינו לא לקרקר סביבו לא הצלחנו (כנראה).
למשל עכשיו – הוא רוצה שאעשה בשבילו משהו, אני לא רוצה – הוא מתחיל לבכות. בזמן האחרון הפסקתי להתייחס והוא רואה שאין תגובה, הוא מפסיק וממשיך הלאה. כשהוא ממש רוצה להרגיז אותי הוא הולך ועושה פיפי וקקי בכל מני מקומות בבית (הוא כבר גמול) .
או מקרה שבו אני ביקשתי ממנו שתי דקות כדי שאוכל להניח את אחיו הישן במיטה, ואז יהיה לי זמן איתו. הוא נתן לי ללכת ואז, כשאחיו כבר שכב, הוא נכנס לחדר בזעקות אימים והעיר אותו. שם קרה לי שאיבדתי את העשתונות. ממש ניערתי אותו, תפסתי אותו בכוח. אני לא מתגאה בזה, אני יודעת שזה קרה לי בגלל חוסר אונים שלי.
אני מבקשת עזרה כי אין לי יותר כח לחשוב. מעבר לזה שהוא לא נותן לי לעשות כלום שלא קשור אליו ישירות, לא לקרוא, לא לתפור, לא לאכול, לא לדבר בטלפון. את רוב הארוחות שלי אני אוכלת בזעקות שבר של ילדים. בן זוגי עוזר המון. הוא עבר לעבוד מהבית וכשיש משבר הוא עוזר. לפעמים אני מרגישה שאין לי חיים. לפעמים אני מרגישה – למה בכלל רציתי ילדים? אני מתנצלת על הנימה המיואשת.
עוד כמה דברים על בני: הוא ילד עדין, נדיב ואוהב. הוא מעולם לא הרים יד על אף אחד (חוץ מאח שלו, שאז הוא מסתכל עלי לראות מה אני אעשה שהוא עכשיו הרביץ/דחף את אחיו), ילד חכם שיודע מה הוא רוצה.
תשובה:
מאד הקסימה אותי הנימה המיואשת שלך. זה כן מאוד וגם אמיץ מאד ואוהב מאד בשביל אמא להגיד בגלוי: “בשביל מה בכלל רציתי את הילדים האלה?”. תודה לך מאד על הפתיחות הזאת.
זה גם בעיניי הכיוון לריפוי – לשים לב לעצמך.
שמתי לב שיוצא לי המון להגיד את זה לאמהות, זה באמת ה”נושא החם” אצל הורים מודעים לילדים בגילאי שנה וחצי עד 4. ובתור אבא לילדות קטנות אמרתי את זה שוב ושוב גם לעצמי, כשהרגשתי שהן “משגעות” אותי. את בטח מבינה שבנך, המקסים והנדיב והחכם, לא באמת רוצה ללכת איתך ראש בראש וגם לא רוצה לעצמו את הייאוש שלך. אז מה הוא כן רוצה? מה הוא מבקש בהתעקשות הזאת שלו לקבל אותך בתנאים שלו ובצורה שפוגעת בשניכם?
ובכן, הוא כנראה לא מבקש אלא דורש. להבנתי, בנך ביקש הרבה פעמים ממך ומבעלך להרגיש ייחודיות. הבקשה לייחודיות היא הבקשה השלישית. נדמה לי שהתשובה שהוא קיבל מכם הייתה שהייחודיות שלו באה על חשבון הייחודיות שלך. את “נותנת הכל, מכרכרת סביבו”(בלשונך), ובזמן שאת מאפשרת לו את כס המלוכה את לוקחת לעצמך את מקום השפחה.
זו מבחינתו תשובה קשה לשאלה “האם יש מקום לתחושת ייחודיות בעולם הזה”. וכיוון שהתשובה הזאת לא מתאימה לו, ואת כנראה לא שמעת את הבקשה, הוא עבר לרמת הדרישה, שמטרתה לנער ולזעזע את אבא ואמא ובמקרה הזה להגיד לכם (ואולי במיוחד לך): “איפה את אמא?! איפה הרצון שלך? למה אני לא מרגיש אותך? איך זה הפכת למין חפץ שאני משתמש בו? אל תשאירי אותי לבד! אני כבר לא תינוק, אני כבר יודע להפריד בינך לביני, כבר לא מתאים לי לראות בך כלי, אני רוצה לראות את האדם שאת כדי שאתן מרחב מלא לאדם שאני – יחד איתך.”
בגלל זה אמרתי שהייאוש שלך הוא מקסים כל כך. את – דרך גילוי הלב ללא תנאי – מתחילה להגיד שיש לך קיום עצמאי גם אם זה יכול לפגוע בבנך. זה גבול שהרבה מאוד אמהות גם היום לא מסוגלות לעבור.
ואפשר להמשיך ולהרחיב בשני ערוצי פעולה (פה אני נסחף לעצות ולכן תרשי לעצמך לקחת את מה שמתחבר לך):
א. להיזכר בעצמך, ביופייך, בייחודיותך, ברצונות שלך שאינם קשורים לילדייך ולבעלך, רצונות שמבטאים את שמחת החיים המיוחדת לך. וליישם. לקחת ימים חופשיים או חצאי ימים, ליצור בחיים שלך נישות של עשייה מחייבת שקשורה רק אלייך.
ב. לנסוע עם בנך (רק איתו) ולהיות ביחד, רק שניכם, כדי להזכיר לך ולו שיש שפע של אהבה ושפע של התמסרות שניתן ללא מאבק, ובמשך יממה או שתיים ליצור תנאים לפגישה מחודשת ביניכם.
ואם לא בא לך עכשיו לנסוע איתו ואז תתמקדי בערוץ הראשון עד שיבוא לך, לא כדאי וגם אי אפשר לעשות זאת כמשימה.
שאלה:
יש לי שלושה ילדים, ואחד מהם אף פעם לא רוצה להקשיב לי. אני מטבעי לא צועק, ואני לא יודע מה לעשות בגלל שאני פוחד שהוא ידרדר לסמים, גניבות וכו’. הרבה אנשים אמרו לי שזה בגלל גיל ההתבגרות, בגלל שהוא בן 14, אבל מאז שהיה קטן הוא היה כך. אני מבקש ממך עזרה.
תודה, שמואל
תשובה:
שלום שמואל,
אני מאמין שמה שילדך באמת רוצה יותר מכל זה להקשיב לך, למה שאתה אומר, למה שאתה מרגיש, לדרך שלך, לאמת שלך, למי שאתה – אבא שלו בעולם הזה. תמיד הוא רצה להקשיב לך אבל לא בטוח שאיפשרת לו:
א. יכול להיות שלא הקשבת לעצמך, שוגם לא שמת לב למה שאתה באמת רוצה ובאמת מרגיש. ככה גם הוא הבין (ממך), שרצונותיך ורגשותיך לא ממש חשובים. (אם לך הם לא חשובים אז למה שהוא יחשיב משהו שאתה מזלזל בו?). בהקשר לזה אני מציע שתשאל את עצמך – כשאתה מביט על עצמך מעיניו של ילדך, רואה את מה שהוא רואה, את אותו חלק בחייך שהוא רואה – האם אתה במקומו היית חושב שאבא שלך באמת חשוב לעצמו ושם לב לעצמו, וחי כמו שהוא באמת רוצה?
ב. יכול להיות שבתוך המשפחה, ביחסיך עם אשתך, אתה שם את עצמך בצד או מסכים לקבל יחס לא מכבד. אם זה כך, גם ילדך משתלב במקובל בבית ולא מתייחס בהערכה למה שאתה אומר או חושב.
ג. יכול להיות שכשאתה אומר שהוא לא מקשיב לך אתה מתכוון שהוא לא מציית לך. במקרה הזה אני מציע שתשים לב שילדך כבר לא אמור לציית לך, אם אמנם הוא התפתח כמו שצריך אז יש לו כבר את הדרך שלו ואת הדעות שלו ואולי, בשונה ממך, לא מסכים להמשיך “להתחפש” לילד שמנסה למצוא חן בעיני הוריו, אלא מראה לך – לפעמים בצורה שלא נעימה לך ולו – שהוא כבר בן אדם נפרד עם דרך משלו. אולי תקשיב לו?
אם אתה מתחבר למה שהצעתי כאן, אולי תוכל, במקום לצפות שיקשיב לך – להקשיב לו, וכך להראות שבאמת מעניין אותך מי שהוא ומה שהוא חושב. וכך- אם באמת תסכים להתמיד ולהשקיע – הוא יבין שבשבילך הוא אדם יקר ומיוחד, ומתוך כך גם הוא ירצה לפגוש את האדם הכי משמעותי בחייו כרגע, האדם שהוא היה הכי רוצה לכבד ולהקשיב לו – לאבא שלו. שזה אתה.
שאלה:
בתי בת 5, ולפי דעתי היא נמצאת בתקופת מעבר כלשהי בחייה. עלי לציין שהיא מאוד פיקחית ובוגרת לגילה, אך עם זאת היא חווה לאחרונה המון פחדים שמקשים על תפקודה הרגיל, וההתמודדות שלה ושלנו איננה קלה בכלל (בלשון המעטה). הפחדים קשורים לחוסר רצון ללכת למקומות חדשים ולהתנסות בחוויות חדשות, בחוסר רצון פתאומי ללכת לגן – דברים שלא היו בעבר. הפחדים שלה לפי דעתי “תוקעים” אותה במקום ולא מאפשרים לה להתמודד ולהתקדם. יש לציין שהיא מקבלת את כל התמיכה, הסבלנות והאהבה שניתן לתת, אך לפעמים גם אנחנו עומדים מולה במין סוג של חוסר אונים ולא יודעים מה לעשות. אשמח לקבל את תגובתך.
תודה,
טל.
תשובה:
שלום טל,
חשוב לי להבין מה התערער בביטחון של ילדתך בזמנים שבהם את אומרת שהיא התחילה לפחד. תנסי להביט עמוק ורחב אל הדברים בחייכם שבהם יש ספק או חוסר שקט. אל שינויים תת-קרקעיים שעומדים להתגלות מתישהו, אל קונפליקטים בינך לבין בעלך, או בינך לבין עצמך, או בינו לבין עצמו, שאתם לא ממש ייחסתם להם חשיבות. אל כל דבר שמעמיד בשאלה את היציבות בחיי המשפחה שלכם.
תגובה:
שי, בהמשך לתשובתך,
עליי לספר כי אנו נמצאים כעת לפני שינוי במקום מגורינו כתוצאה מאילוץ, אך עם כל אלו אנחנו לוקחים את זה בצורה חיובית (ירידה למטרת עלייה…). יש לציין כי להחלטה זו נלוו התלבטויות קשות אשר את חלקן ניסינו להסתיר מילדתנו (לא ממש הצלחנו). לאחר מכן החלטנו לשתף אותה בתהליך ולתת לה כמירב יכולתנו הרגשה של נוחות וביטחון עם העניין הזה. יש לציין כי אנחנו אנשים מאד פתוחים אחד עם השני וגם ילדתי זוכה למידת פתיחות רבה מאוד בכל דבר המתרחש בחיינו. בתוך כל הדילמות וההתחבטויות שלנו לא תמיד אני יודעת – האם זה טוב לשתף אותה או שמא עליי לא להיחשף לגמרי. ובכל המצב הזה אני צריכה גם להתגבר ולהתמודד עם האופן שבו היא לוקחת ומגיבה למצב. מקווה שזה עוזר להבהיר את המצב.
תודה,
טל
תשובה:
שלום לך טל, את אומרת שאתם עוברים בית כתוצאה מאילוץ, וואת אומרת שיש כל מיני דילמות קשות, ואת שואלת האם וכמה עלייך לספר לילדתך על הדברים. מבין השורות עולה מציאות של חוסר שקט שקיימת בתוכך. וכך, השאלה מה לספר ומה לא הופכת למשנית. כי ילדתך כבר חווה ממך, בכל הדרכים הסמויות שבהן אנו מדברים, את העובדה שאת מוטרדת. יכול להיות שעניין מעבר הדירה “הקפיץ” את החרדה אל פני השטח ויכול גם להיות שאת השתנית.
בעיניי, במצב כזה זה לא כל כך אפקטיבי “לעשות משהו” עם הילדה. כל עוד את באמת מאמינה שאתם “נאלצים” לעבור דירה, וכל עוד את לא בטוחה בקשר למה שאת רוצה, וכשכל המעבר הזה מבחינתך הוא טלטלה, לא חשוב מה תגידי לה ומה לא, היא מאמינה כמוך ש: א. החיים זה מקום שבו “קורים” לנו דברים, ושאנחנו מיטלטלים בהם ללא יכולת השפעה – וזה כמובן מפחיד. ב. יש דברים משמעותיים שקורים מעבר למסך, כמו לראות משהו מתקרב אליי מרחוק אבל בלי יכולת לדעת אם זה להקת פרפרים או משאית – וזה גם מאד מפחיד (“דברים שאני מרגישה מאבא ואמא אבל לא יכולה להיות שותפה להם ולכן לא מבינה מה זה”).
בקצרה, רוצה להגיד לך שעוד לא פגשתי אמא או אבא שמתוך פחד הצליחו ליצור ביטחון אצל הילד שלהם. אז איך את מוצאת את הביטחון שלך?
להתראות, שי.
שאלה:
שחר, בן 8, ילד אמצעי, בתקופה האחרונה (3 חודשים) הוא מקלל, זורק מילים “לא יפות” כמעט כל הזמן. ולהלן מס’ דוגמאות: “שתקי, דפוקה, קקי”, (בעיקר לאחותו אבל מדי פעם גם לי). הוא נוגע בי המון, ומדי פעם נותן פליק בטוסיק. בארוחת ערב (באופן קבוע), הוא מתחיל לדפוק עם המזלג והסכין, דבר שגורם לכעס ועצבים עליו, בעיקר מהאח והאחות שלו, ואז הוא מתחיל להגיד “שתקי דפוקה” לאחותו ועוד ועוד. לדבריו הוא מנסה להצחיק. הוא טוען שיש יותר מדי רצינות. אבל אני מבהירה לו שזה לא מצחיק אף אחד (רק לפעמים). ניסיתי לענות לו באותה צורה, כשהוא אומר “שתקי”, אני עונה לו “שתוק דפוק”, זה גורם לו לצחוק יחד עם טלטלה קטנה כי הוא לא רגיל, אבל שמתי לב שהשיטה הזו לא נעימה לי. מקווה שהבנת פחות או יותר, אשמח לשמוע את דעתך.
תודה, אירית
תשובה:
שלום לך אירית!
את יודעת, כשהפעלנו את בית ספר “ילדי אדמה” כשבנותיי היו ילדות, ראיתי שם איך קללות, וגם מכות וגם העלבות, מאיימות הרבה פעמים על המבוגרים יותר מאשר על הילדים. יש ילדים שאצלם יש כעס עצור ותחושת סירוס, תחושה שהוריהם לא מוכנים לתת מקום לכל גווני הרגש בחיים, ואצל ילדים כאלה הקללות מקבלות מקום “מבוגר” של כוחנות וכלי ליצירת מעמד וכלי להתרחק מלהרגיש ולהימצא ביחד.
לעומת זאת, ילדים שמרגישים שמקבלים אותם כמות שהם, ושאין בתוכם “זעם תת קרקעי”, מקללים ומעליבים ואפילו משחקים במכות ומאמצים סגנון ציני – כחלק מהלימוד שלהם את השפות בעולם ומתוך הבנה שזה לא באמת מה שהם רוצים אלא רק לימוד ושעשוע. ראיתי גם, שבמקרה השני יש לילדים שליטה על מתי ואת מי הם מקללים. בדרך כלל הם לא יקללו מישהו שיקר להם שלא במצב של ריב.
כשאת מספרת על שחר, זה נשמע שהקללות “נפלטות” לו במקום הלא נכון, כלומר – אין שם איתו מישהו ש”משחק בלקלל” וגם זה לא מתוך הקשבה לסיטואציה אלא יותר יציאה ממנה החוצה.
אז בואי נבדוק :
א. האם יש לשחר איזה כעס עמוק שלא מטופל בחייכם?
ב. האם הוא חווה דה לגיטימציה של הביטוי שלו, האם הוא מתאמץ מדי (האם את מתאמצת מדי?) להיות “כמו שצריך”?
ג. האם יש מבוגרים או ילדים משמעותיים בחייו, שצורת התקשורת שלהם היא אלימה – בקללות – ושהוא מנסה להתאים את עצמו לשפה שלהם אבל עדיין “מגושם” איתה?
ד. האם, בכלל, עניין הקללות הוא עניין בפני עצמו או שזו פשוט הדרך ששחר בוחר כדי למשוך את ההקשבה שלו לקושי אחר, אמיתי, שיש לו?
ה. האם כל התשובות נכונות?
ו. האם כל התשובות לא נכונות?
להתראות, שי
שאלה:
שי היקר,
יש לי תאומים בני שנתיים ושמונה חודשים, בנים, שובבים, מלאי חיים וכמובן סקרנים. אני ובעלי משתדלים לתת לכל אחד מהם את מלוא הזמן והאהבה הדרושה, ומשתדלים לא לחיות עם הרגשת התסכול של אי מתן מספיק תשומת הלב למי מהם. והם רבים על תשומת הלב, רבים על המשחקים שלהם, לא שומעים בקול בעלי ובקולי. כשהם כועסים הם מרביצים למרות שעשרות או מאות פעמים אמרנו שאנחנו לא מרביצים כי זה לא נעים ואפילו כואב. בקיצור הם מנסים למתוח ולבדוק עד איפה רמת הסבלנות שלי ושל בעלי תגיע לסופה, לבדוק מה הם יכולים לעשות או להרוס בבית עד שנגיד להם מספיק, מתי נצעק עליהם או נרדוף אחריהם כשהם רצים לכביש ובקיצור – דורשים את מלוא תשומת הלב שלנו התמידית, שזה בסדר כי אנחנו נותנים אותה בשפע. אלא שאנחנו לא מבינים למה זה צריך לקרות דרך צעקות, מריבות ביניהם, בכי ללא הפסקה, כעסים שלהם.מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להקל עליהם ועלינו ולחיות בשלווה ובנחת בבית אחד?
תודה, חגית
תשובה:
שלום חגית.
קודם כל, תמיד הרשים אותי האומץ הזה להיות הורים של תאומים, ומה שאת מתארת נשמע באמת קשה ואין לי מושג איך הייתי מתמודד עם זה. אבל כמו האמונה המקובלת, שאחים אמורים להתחרות על תשומת הלב, כך גם האמונה שתאומים זה אומר מאבק כזה.שתי האמונות מתבססות על התפיסה המקובלת ( – לא עליי) שחסר. שאף פעם אין מספיק. כמו המדליות באולימפיאדה יש רק אחת זהב, וכל כך הרבה ילדים חסרי תשומת לב רוצים אותה.
ומה חסר לתאומייך?
הנחת עבודה שלי היא שהמציאות שאת מתארת, שבה שוב ושוב ילדייך מביאים אותך אל הקצה, רבים / הורסים / צועקים / בורחים – לא משנה, כל אלה ניסיונות שלהם לדרוש ממך ומבעלך משהו שביקשו ולא קיבלו. זה ממש לא נעים להם שאמא שלהם מרגישה כמו שאת מרגישה, ואם הם יוצרים כזאת מציאות – זה מחוסר ברירה.
ההרגשה שלי היא, שהבקשה שבה מדובר היא הבקשה השלישית – זו שנבעת מצ’אקרה 3 וקשורה לתחום הערך העצמי – הבקשה להרגיש מיוחדים. שני הבנים מבקשים להרגיש שהסגנון שלהם, הרצון שלהם, הרגשות המיוחדים והקשיים המיוחדים שלהם מוצאים חן בעינייך.
ומראש קשה יותר, בתור אח תאום ואולי אף יותר מכך – תאום זהה, להרגיש מיוחד. מלכתחילה אתה תמיד נחשב לחלק ממשהו, אז מה אתה בכלל כלשעצמך?
החל מסביבות גיל שנה וחצי, בדרך כלל הבקשה להרגיש מיוחד מציפה את החיים, וכשהיא לא נענית היא הופכת לדרישה, ודרישה זה אף פעם לא נחמד. המטרה הלא מודעת של הילד שדורש היא להציף את הבקשה שלו בכל מחיר אל פני השטח של חיי המשפחה, ולכן – כל דבר שמעצבן או לא משתלב מתאים כדי לעצור את מהלך החיים, ולעזור לאבא ואמא להקשיב לבקשה ולהיענות לה.
אז להרגשתי, הבקשה היא לא לקבל תשומת לב כמו זמן וצעצועים ואוכל וכו’. הבקשה היא להרגיש שאת וגם בעלך רואים ומברכים את הייחודיות של ילדך בנפרד מאחיו ובנפרד ממך ומבעלך, ושזו הבחירה שלכם.
ומה עם הייחודיות שלך?
הספרים של שי אור
