שי אור

“הסיפור שלי הוא אישי וישן מאד. סיפור של בדידות, של קול קורא במדבר בלי הד, בלי מענה, סיפור של ריפוי הבדידות הזאת בהסכמה לעצור הכל ולהרגיש את מה שמאחד את כולנו, שאני לא לבד בו, את הנטישה שננטשנו כולנו על ידי מי שאהבנו שאמרו שאוהבים אותנו יותר מכל…

סיפור של נאמנות חסרת פשרות לחופש פנימי, טירוף מאד אישי, נכונות להמר על הכל ולהגיד שוב ושוב את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע, וללחוש את זה בחדרים קטנים ואפלים ובאולמות מפוצצים בקהל, ללחוש שאף אחד מאיתנו לא נולד כדי להאבק שיקשיבו לו ושהבדידות והמאבק מקורם באי הבנה עמוקה בסיסית גורפת של מהי אהבה.

ההקשבה החדשה הזאת הופכת מדבר של בדידות לבית תוסס ושוקק, מלא חופש ופראות מבורכת. היא לא מפספסת אפילו רגע אחד של כאב או חלקיק אחד קטן של ביטול עצמי. בשביל לאהוב נשארים בשביל להרגיש את האהבה עוצרים. בשביל לרפא את הבדידות והמאבק הולכים לאט לאט צעד צעד עם הקשבה חדשה שאין לה מטרה מלבד תחושת האהבה המוחשית בתוך הבית, בתוך היחסים, בתוך הסמטאות והאולמות והצמתים, שהאנושיות מחוללת.”