לחנך או לאפשר?

חינוך מתחיל כשהאהבה נגמרת.

כשהעולם הוא מאיים ומסוכן – צריך ללמד את ילדינו לשרוד בו. אבל כשהחיים הם הרפתקאה מרגשת – מה שנותר זה לאפשר. ניסית פעם לטפס על הר, שאתה כבר עומד על פסגתו ?

מי שהיה עובר שם, ליד גן המשחקים בשעת השקיעה והיה מבחין בגבר שמסתתר מאחורי המקלט ומציץ מדי פעם לעבר הילדה הקטנה שמטפסת על המתקנים, היה בטח חושד מייד. אני, מרוב שהייתי שקוע באלי שלי שמובילה להקה של שלושה כלבים לבדה בחורשה, לא הייתי מודע לזה. פתאום כשהבחנתי שאחד מדיירי השכונה עוצר את רכבו ומביט לעברי ,קלטתי. שזה נראה לא טוב.

אלי פשוט רצתה ללכת לבד לגן המשחקים. והיה כמעט חושך. ובין הגן לבין הכביש שלידו אין שום מחסום. והיא גם רצתה לקחת איתה את הכלבה שלה. וגם בגן הזה מתאספים לעתים קרובות נערים מהשכונה. אז אמרתי לה שתלך ואחרי כמה דקות יצאתי אחריה ונשארתי מספיק רחוק כך שתרגיש לבד ומספיק קרוב כדי שאני ארגיש ביחד.

כשסיפרתי את זה באחת ההרצאות שלי אמרו לי שאני מרמה אותה. אולי זה נכון. אבל זו היתה הדרך שאני מצאתי גם לתת לה את המרחב לגדול ולהרחיב את האמון שלה בעצמה וגם לתת מקום לפחדים שלי. אני רוצה להיות בחיים של ילדותיי זה שמאפשר. לא רוצה לחנך.

מאסטר ושוליה

ניסית פעם לעצב משהו שממש יפה בעיניך, כבר עכשיו ?

לאפשר זה לחיות עם ילדתי כמאסטר ושוליה. אני בתפקיד המאסטר נותן לה מרחב לגדילה כל עוד היא ילדה. במרחב הזה היא מקבלת ממני את האפשרות ללמוד מי היא ולנסות וליפול ולקום בלי שפיטה ובלי פחד.

במרחב הזה היא גם יכולה לעשות מה שהיא רוצה בתנאים שמתאימים לה כילדה, כלומר בלי שזה מאיים מדי ובלי שזה מחייב מדי. אם הלימוד שמדובר בו היה נגיד ציור פרסקאות, הייתי לוקח אותה איתי לכל הכנסיות, לבתי המלאכה וללשווקים. בהתחלה היא רק היתה מכינה את הצבעים וצובעת חלקים קטנטנים בשולי הציור. בכל שנות לימודיה אני הייתי זה שחותם על העבודות, סופג את הביקורות ומקבל עלי את התשבוחות.

משנה לשנה ילדתי היתה מקבלת חלקים יותר גדולים ויותר מרכזיים בעבודות. גם על העבודות שהיא לוקחת על עצמה מהתחלה ועד הסוף עדיין שמי מופיע בפינה משמאל. היא עדיין לא מעוניינת באחריות. ואני מאפשר לה. היא עדיין ילדה.

ויום אחד, שנינו מרגישים שהיא כבר למדה ממני כל מה שנחוץ לה. היא כבר רוצה לצאת לעולם כמאסטרית ברשות עצמה, לחתום על העבודות של עצמה ולעמוד שם בלעדי כיוצרת עצמאית. אני כמובן מסכים לשחרר אותה לחיים שלה הפרטיים.

כבר כמה מאות שנים שלא מציירים פרסקאות במשפחתינו אבל את העיקרון של מאסטר ושוליה אני מבקש להעביר את החיים עצמם. לאפשר לילדתי את המרחב הזה זו הדרך היחידה לתת לה את ילדותה. זאת גם הדרך שלי לתת לעצמי את תפקיד האבא, המבוגר בסיפור הזה.

הם מסרבים להתחנך

ניסית פעם לחנך מישהו ששלם בעיניך בדיוק כמות שהוא ?

היה כבר מאוחר, סוף היום , כולנו עייפים. אלי (בת 4) והחבר שלה (בן 5) מרותקת למסך – סינדרלה. ואז היא צריכה פיפי. עייפה, כמעט יוצא לה, לא רוצה לעצור את הסרט “אבא, תביא לי את הסיר לכאן לסרט”.

ואני, בלי לשים לב, לובש את פני המחנך שלי, זה שודע מה נכון, זה ששם גבולות ובתקיפות מתובלת בטרוניה אומר ” אני לא מוכן שתעשי כאן פיפי, את כבר לא תינוקת, כמו שאני יכול ללכת לשרותים להביא את הסיר גם את יכולה. נעצור את הסרט, תרדי למטה, תעשי פיפי ותחזרי.אנחנו נחכה לך”.

המחנך מופיע כשהמאסטר נעלם. למה המאסטר הולך לו? יש כל מיני סיבות, לכל אמא ואבא יש את הסיבות/תירוצים שלהם שמסבירים למה בדיוק עכשיו זה הזמן לחנך. מה שמענין הוא שכמעט כל אחד מאיתנו מכיר את החוויה של המאסטר. המצב הזה שבו אתה גמיש, יצירתי, מוביל את הענינים, מוצא פתרונות, סומך על עצמך.

אם זה כזמרת או כגנרל או כשף או כמנהלת מחלקה בחברת תוכנה או כנהג ג’יפ של שבתות. וכל אותם המאסטרים כשמגיעים הביתה ופוגשים את ילדיהם הופכים לנמלים חרוצות, נטולות השראה, מדקלמות אמיתות יד שלישית שאספו במהלך החיים, בקצרה הופכים למחנכים.

וכאן יש תקלה איומה. גם אם אנחנו כהורים לא מתנהלים כמאסטרים, גם אם יש לנו אלף הצדקות לחוסר ההשראה ולחוסר הבטחון ולהיתלות שלנו במומחים מהספרים ובנורמות המקובלות, גם אז מבחינת ילדינו אנחנו המאסטרים. כשהם מביטים עלינו, הם רואים את המנהיגות היחידה הראויה לעולם שלהם. ובהרבה מקרים כדי לעורר אותנו, כדי לדחוף אותנו בעדינות או בגסות חזרה לכסא המאסטר הם מסרבים “להתחנך”.

כשהעולם הוא מקום תומך
חינוך מתחיל כשהאהבה נגמרת.
אהבה מתחילה כשנעלם הצורך לחנך.

כשהעולם הוא מאיים ומסוכן – צריך לחנך את ילדינו כדי שיצליחו לשרוד בו, להשתלב בו.

כשהעתיד מורכב ממחסומים ובעיות – כדאי לחנך את ילדינו, ללמד אותם מנסיונינו, כדי שיצליחו להתמודד עם הבעיות, לגבור על המחסומים ולהגיע… לאן להגיע ?

כשהחיים זה מסלול שבו שלבים ידועים מראש ומטרות “נכונות” – חשוב שננחה את ילדינו, נראה להם את השלבים והמטרות ונצייד אותם במיומנויות שרכשנו אנו, כשצעדנו באותו מסלול.

אבל כשהעולם בשבילי הוא מקום תומך ושופע, כשהעתיד בשבילי הוא מרחב למימוש חלומות, כשהחיים בשבילי הם הרפתקאה מרגשת, שנוצרת מרגע לרגע בצורה נסית ומפתיעה ומיוחדת לכל אדם – במצב כזה מה שנותר לי זה לאפשר. לאפשר לעצמי ולאהובי לגדול. כל אחד בדרכו.

דחיפת כף היד הנוקשה

מגיל מאד צעיר הבנו שאלה שאמורים לאפשר לנו לצמוח למעשה מבקשים לחנך אותנו. שוב ושוב ברגעי מפתח, רגעי קושי שהיו אמורים להיות הזדמנויות לצמיחה והתחזקות שלנו, היבטנו למעלה וראינו אדם מבוגר שלא מרוצה מאיתנו. שלא מאמין בנו. שלא תומך בנו. שלא בוחר להיות יחד איתנו, בתוך הקושי.

“תתגבר!” “אתה יכול”, “תראה להם!”, “אני יודעת שיש לך פוטנציאל”, “לא נורא זה יעבור, אתה תצא מזה”.

התחלתי לנגן בפסנתר בגיל 8 בערך. מאד רציתי ומאד התגאיתי שנתנו דווקא לי מכולם (בקיבוץ). וגם היה לי מאד קשה. כל שבועיים היה לי משבר, הרגשתי מאד לא מוצלח מרוב שלא עמדתי בציפיות של המורה שלי, מרוב שלא התאמנתי לפחות שעה כל יום, כמו שתלמיד פסנתר “רציני” מתאמן. כל רגשי הנחיתות האלה הצטברו להם והתנקזו אל הקונצרטים. ” אצלנו חייבים להופיע בקונצרט תלמידים!” אמרה מנהלת האולפן. “מי שלא מכין יצירות לקונצרט לא יוכל ללמוד אצלנו!”

ולקראת הקונצרט אני מתחיל לפתח טיקים. עוויתות בגוף, הידיים קופאות ומסרבות להמשיך בכל פעם שמתקרב לקטע קשה ביצירה. זה היה נורא. כשהיבטתי למעלה ראיתי את המורה שלי, את ההורים שלי את מנהלת האולפן. אף אחד מהם לא אמר “זה בסדר, לא חשוב הקונצרט, בוא אני אחבק אותך”. בעוד אני שוקע לי עוד ועוד אל התהום, העדיפו המבוגרים לחנך אותי, לדחוף אותי קדימה, לחשוב שזו בסך הכל הזדמנות טובה ללמוד להתמודד. גם שנים אחר כך המשכתי להאמין שלזה קוראים התמודדות.

וכך התחלתי לחנך את עצמי. להפוך את מקום הקושי למקום של שפיטה. של ריחוק מעצמי. של יאוש.

כשאני בקושי, כשאת בקושי, כשילדינו בקושי, מה שכולנו באמת רוצים כשאנחנו בקושי זה שיחבקו אותנו. כמה שצריך. אותו גרעין בריא ואוהב שבתוכנו תמיד רוצה שישארו איתו. שיימשך החיבוק עוד ועוד, עד שאני ארגיש שמספיק לי. להיבלע בתוך החיבוק. בלי לחשוש שיגמר עוד רגע, בלי לחשוב שהגזמתי, שלקחתי לעצמי יותר מדי, בלי התחושה הזאת שאני עוצר את הרכבת, רכבת החיים ה”נורמליים”, בתנועתה החשובה כל כך, קדימה…

החיבוק מאפשר לי להיזכר שאני אהוב. שאני בטוח. שאני מאמין. שאני כזה גם עכשיו, כשאני חלש. כשאני מבולבל ומתוסכל. כשעוד לא עשיתי שינוי, כשעוד לא מצאתי פתרון, כשעוד לא הבנתי אפילו מה קרה.

ואז ,בדיוק בזמן, אני נפתח לריפוי, נפתח לשינוי, עובר את הגשר. האנרגיה שנתקעה קודם בשכל מתחילה לזרום, בין תחושות, רגשות ומחשבות. ואז אני יכול לשמוע דברים חדשים, ללמוד, לקבל עזרה, לנוע למקום חדש שמתאים לי יותר. רק אז ולא רגע אחד לפני. רק אז היד שמלטפת יכולה גם להציע כיוון.

ההסכמה לאפשר במקום לחנך הופכת את ילדינו לשלמים, יפים, מיוחדים בעינינו, גם כשהם בקושי.

ההסכמה לאפשר, נותנת לנו הרבה אוויר, הרבה מרווח נשימה להכיל אותם ולהכיל את עצמנו כשאנחנו נתקעים. כשאנחנו מסכימים לאפשר אנחנו אומרים למחנך הנוקשה שבתוכנו, “זוז בבקשה הצידה”, נשענים לאחור ונותנים לתבונה העמוקה, לכוחות החיים, לקסם, ליצירתיות של ילדינו לעבוד – בתוך הקושי. נותנים לעצמנו אפשרות להקשיב לרמזים עדינים, הופכים לערניים מאד, קשובים לרגע הנכון, לזמן הנכון שבו ילדנו כבר מרגיש מחדש אהוב, בטוח ומאמין. ובזמן הנכון יגיע משהו חדש.

גבעה ונהר, ילד ומבוגר

מבוגר שמחנך ילד דומה בעיני לאדם ששתי רגליו שקועות עמוק במי נהר שוצפים. הוא קורא לילד, מבקש שירד מהגבעה הירוקה שעליה הוא משתובב לו, מושיט ידיו לילד, מסמן לו , שירד אל המים, שיעזוב את החוף, את גדת הנהר. את הילדות. המחנך מנסה בכל כוחותיו, נותן כל מה שיש לו כדי לעזור לילד לרדת. לעזור לו להיפרד מילדותו, לצלוח את הנהר, לעבור במים הסוערים, המסוכנים ואם שרד, המבוגר שם כדי לעזור לו לטפס לגדה השנייה, זו שקוראים לה בגרות, אל “החיים האמיתיים “.

את המבוגר שכבר לא מתאים לו לחנך, שמסכים לאפשר, אני מדמה לאדם שבעוד רגליו במים, מביט בילד שמשחק על הגבעה, נשבה בקסמו, מדלג החוצה מהנהר, מטפס למעלה על הגבעה ומצטרף לילד.

אולי על אותה גבעה, אולי על שתי גבעות סמוכות, הם חיים את חייהם כשהילד מרגיש שיש מבוגר חזק ואוהב לצדו, מבוגר שמאפשר לו להיות כמות שהוא, לחגוג ולחקור ולבטא ולשתף במי שהוא. כך מתרחבת ומעמיקה החגיגה של הילד את עצמו ועם הזמן מתפשטת לכל מקום לכל שפה לכל מערכת יחסים לכל יצירה בה הוא לוקח חלק. עם אותה נוכחות על הגבעה, בעזרת אותה תחושה שזה אפשרי הופכת הילדות לבגרות כשהילד עובר מלקבל ללתת. כבר לא נחוץ לו שיאפשרו לו, הוא זה שמאפשר לאחרים, ילדיו, תלמידיו, שותפיו, החומרים שבהם הוא יוצר, הצורות שאיתן הוא עובד, הכסף שבו הוא משתמש – כולם כלים לנתינה הולכת ומתרחבת של אותה חגיגת עצמו.

מי שמסתכל רק על החוץ יראה אדם מבוגר שמייצר דברים ומטפל בצרכים והולך בדרכו העצמאית.

מי שיביט מבעד לצורות יראה את אותו הילד על הגבעה, שרוקד עכשיו בשפה אחרת. מחולל, בורא מציאות, בשפתם של אלה שהתבגרו באמת.
שפת החופש.