איך נראה ילד שמעולם לא היה צריך להילחם על ההקשבה של אמא שלו – כשפוגשים אותו בגיל 25 ? איך נראית ילדה שיודעת בוודאות שלא צריכה להשתנות אפילו טיפה, בשביל שאבא שלה יאהב אותה – כשהיא כבר בת 30 ?
מרגש לדמיין אותם…
מה שאני יודע בוודאות זה איך נראים אנשים בוגרים בגופם שנלחמו בילדותם כדי לגרום לאמא שתקשיב באמת לרגשותיהם. ואני יודע איך נראים האנשים שויתרו על חלקים יקרים ומהותיים באישיותם כדי לזכות באהבתו של אבא. אני אחד מהם.
הזעקה הנואשת “תקשיבו לי, בבקשה! עכשיו!” מזעזעת ומחרבת את עולמנו. בגיל עשרים וחמש או שלושים, או חמישים, הזעקה כבר לא נראית כמו צרחות מחאה על הרצפה של המסעדה. היא עטופה במלים יפות ומתוחזקת היטב על ידי ערכי יסוד בתרבות שלנו ושלל הארגונים שנוסדו כדי לייחצן אותה. לפעמים היא נראית כמו האיש עם החליפה שיעשה הכל, ויתעלם מכל הפרעה או כאב במסע שאליו יצא כדי להוכיח שהוא חזק יותר או חכם יותר או עשיר יותר.
לפעמים היא נראית כמו כמו האשה המצליחה על המסך, שמוכרת את נשמתה כדי לקבל עוד מנת תשומת לב מאלפי מעריציה. היא נראית כמו מליונים של אנשים חכמים ויצירתיים שמשקיעים את רוב זמנם בליקוט אבזרים וסממני מותרות כדי להוכיח לעצמם שיש להם ערך. כשבדרך מליוני אנשים ומיליארדי בעלי חיים משלמים על כך בסבל בלתי נתפס.
רוב הדברים הזוועתיים שאנחנו עושים לעצמנו וליקרים לנו, לחיות שאנחנו מענים ואוכלים, לתרבויות חלשות שאנחנו מנצלים לצרכינו ולאדמה שמזינה אותנו – לא נובעים מרוע וגם לא מחוסר מודעות. הם נובעים מההשלמה שלנו עם עולם שבו אטימות של הורים לרגשות של ילדיהם היא נורמטיבית. לכו עכשיו לחצרות בתי הספר, צאו למרכזי הקניות ולגני השעשועים, לכו לילד הזה בן השמונה שיושב לו עצוב ומתוסכל בבית הוריו ליד שולחן האוכל ותבררו מי בכלל יודע מזה. למי הוא יכול לספר כמה הוא עצוב ולמה הוא בודד. למי את סיפרת בגיל שמונה? מתי אתה הפסקת?
המסע שלי עם הורות כמעשה ניסים בדרכים ממשיך. אני מתחזק מכל מכתב ומכל משפט של המשתתפים במפגשים ושל קוראי הספר. שוב ושוב הם אומרים בהתרגשות שכתבתי את המלים שלהם. אני באמת מאמין כל כולי שאנושות אנושית יותר נוצרת מילדים שהוריהם מקשיבים להם באמת
