מרץ 2018

את מי נפגוש שם, בעוד שבוע, ליד שולחן הסדר?

כן, קוראים לזה משפחה, אבל האם אנחנו עומדים לפגוש שם את בני בריתנו?, או שאנחנו עומדים לחייך ולשתות ולקרוא בהגדה עם אויבינו? ואולי הכי גרוע, נקנה מתנות ונשיר שירי חרות וחופש, עם אנשים שלא ממש ברור אם הם אויבינו או בני בריתנו? ואיך יודעים בכלל?

האמת שזה לא כל כך מסובך.

בשונה מהמקובל בפרשיות שחיתות או בסרטי מלחמה – בחיי היומיום של אנשים “רגילים” כמוני וכמוך, אין צורך במרתפי חקירות או במכונות פוליגרף כדי לברר מי נגד מי. במיוחד כשאנחנו מחפשים שותפים למרכיב הכי בסיסי לקיומנו – תחושת הבית. בני בריתנו הם אלה שלצדם אנחנו יכולים לא רק לשרוד אלא גם לפרוח. איתם נוכל לעצום עיניים ללא חשש. “אויבינו” הם אלה שאנחנו “עובדים” במחיצתם.

כל מי שלידו אני מסנן מלים, מתאמץ להרשים, מסתיר את פחדיי, או מתבייש בבחירותיי – הוא אויב שלי. וכל מי שאני יכול להיות בחולשה לצדו הוא בן בריתי. כל מי שבאותה נימה חסרת מאמץ אני יכול לשתף בכישלון או בהצלחה שלי – הוא שותף טוב. מישהו לרוץ איתו אבל יותר מזה לנוח איתו, להתרווח לצידו ולחיות בחופשיות את האמיתות והחלומות שלי.

ומשפחה זה לא כמו פרעה. זה הרבה יותר מסובך.

“עבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם” וזה היה ממש לא נעים. אבל לפחות זה היה ברור. פרעה הוא לא משלנו. הוא לא הניק אותנו, לא לקח אותנו לטיולים בטבע, לא עזר לנו בשיעורי בית. אין לו את נקודות החן ואת צורת כף היד שלנו. פרעה הוא שונה, הוא רע וברור שהוא נגדנו. ובטיימינג הנכון “ה’ אֱלהֵינוּ הוציאנו מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה.”

אבל אמא שלי?

אבא שלי?

הדודים והדודות?

סבא וסבתא?

מי “יוציאנו מידם”, כשנגלה שאנחנו כל כך מתאמצים למצוא חן בעיניהם? איך נעיז ללחוש, אפילו לעצמנו, שאין לנו מנוחה ליד השולחן הזה. שמאגר הגנים המשותף הוא גם מאגר של פחדים, הסתרות וזיופים. המשקל שאנחנו נותנים סביב שולחן הסדר או שולחן המחשב לזרים המאיימים עלינו (פרעה, חמאס, מס הכנסה) הוא רוב הזמן – מוגזם עד מגוחך. מעבר לתחושת אחדות מזוייפת זה לא נותן הרבה.

אבל אם נגיד “דיינו” ונרים את המבט מההגדה אל האיש שיושב מהצד השני של השולחן, אולי נגלה שאין לנו שום אפשרות להיות פגיעים במחיצתו. אולי בלבנו נסכים להודות שאפילו שצבע עורו זהה לשלנו, הוא לא בן בריתנו. ואולי נרצה לשנות את זה. ואולי לעולם לא נצליח.

אז אולי כבר בשנה הבאה, כשהילדים ישירו “מה נשתנה הלילה הזה?” נחייך בנחת וניזכר בכמה דברים ממש מהותיים שהשתנו:

א. אנחנו כבר לא מבלבלים בין שותף לאויב.

ב. אנחנו כבר לא מתאמצים להפוך אויב לבן ברית – יודעים שמי שבאמת רוצה לעמוד לצידנו, ימצא את הדרך.

ג. במשפחתנו החדשה, אין צורך להתעסק באויבים מבחוץ כדי לטשטש את תחושת הבדידות בבית. סדרי העדיפויות, צורת התקשורת והפתיחות בבית, מאפשרים לאהובינו, לילדינו ולחברינו להרגיש לגמרי חופשיים ובטוחים לצידנו, גם בחולשתם.

חג שמייח!

שי