פרק המבוא מתוך הספר הורות כמעשה ניסים:

מההתחלה…

אם התחלת לקרוא בספר הזה כנראה שנולדת. ואם נולדת זה אומר שיש לך הורים. אחד או שניים. חיים או מתים.

אולי תבחרי לא להיות אמא. אולי אתה בחרת כבר שלא להיות אבא. אולי תרצו לעשות את זה בדרך שונה מהמקובל, לבד או בקהילה או בזוגיות חד-מינית. אולי שפע היצירה והנתינה בחייך לא משאיר מקום לילדים בשר ודם, וגם זה נפלא – אבל הורות (המילה המוזרה הזאת), מערכת היחסים בין אמא או אבא לילדיהם, היא תופעה שנוגעת לך באופן אישי, כי ממנה נוצרת.

אני, באופן אישי, בשלושים השנים הראשונות לחיי בכלל לא חשבתי שזה מעניין כל כך, כל הנושא הזה של הורות. כמו הרבה אנשים חכמים ומנוסים ממני, חשבתי שהורות זה מין שלב כזה שצריך איכשהו לדלג עליו, או לעבור אותו, בדרך למה שחשוב באמת. 

ועכשיו, כשאני מוסר לך בידיים רועדות, כבר לא חסונות כמו אז, את הספר שלי, אני משוכנע שזה לא רק מרתק, אלא גם חשוב יותר מכל.

את המילים האלה אני כותב בחדר קטנטן, כמו רחם אפלולי עם קירות בצבע בוץ וחלון גדול עם פרחי היביסקוס אדומים ולבנים, החדר שבו אני נפגש מדי יום עם אנשים מכל הגילאים ומכל הסוגים שמבקשים דווקא ממני שאלווה אותם בצמיחתם. רובם מגיעים עם קושי עמוק. נפתחים להתחדשות אחרי שבר גדול. יחד איתם, בשמונה עשרה השנים האחרונות, אני מסיר עוד ועוד שכבות מתעלומת ההורות.

במשפט אחד קצר אפשר להגדיר את התעלומה – “איך כוונות כל כך טובות מחוללות חורבן כל כך גדול”.

הספר הזה אינו ספר על חינוך וגם לא ספר עם עצות חכמות להתנהלות טובה עם ילדים. ממש לא. זו הזמנה לנקודת מבט חדשה לגמרי על היחסים בין ילד להוריו.

אני מבקש בספר הזה לאפשר להורים חדשים וותיקים לזקוף בגאווה את גבם, להבין וגם לחוש את פלא בריאת האנושות שהופקד בידם, את הקסם והנדיבות שבבחירה להיות אמא או אבא. 

כי כשמדברים על הורות, מדברים בעצם על בית המלאכה שבו נבראת האנושות. וזה כואב לראות שברוב המשפחות, גם אחרי יותר ממאה ועשרים שנות פסיכולוגיה מערבית, ההורות היא רצף פעולות סתמי במקרה הטוב ומשימה מכבידה עד ייאוש במקרה הרע. התבוננות מעמיקה והסכמה לראות מה באמת קורה שם – בין ילדים להוריהם – מאפשרות להורות שתהפוך למה שנועדה להיות מלכתחילה: פתח רחב שדרכו זורמת אהבה מאלה שוותיקים כאן בעולם (ההורים) לאלה שחדשים (הילדים). והשימוש שלי במילה “אהבה” אינו סתמי כאן; בעיניי זו מילה פשוטה עם משמעות ברורה וניתנת ליישום בכל מערכת יחסים.

 

לאהוב בעיניי זה לתת למי שאוהבים את מה שהוא באמת מבקש לקבל. 

לא את מה שנכון 

לא את מה שנוח 

לא את מה שמקובל 

לא את מה שיגרום לו לאהוב אותך או להזדקק לך…

את מה שהוא באמת מבקש.

 

זה לא מובן מאליו. ברוב המשפחות זה לא מובן בכלל. גם היום, בעולם של חופש אישי, שפע חומרי ואינסוף אפשרויות לביטוי עצמי, כל כך הרבה אנשים חיים במרדף אובססיבי אחר הערכה חיצונית, בבדידות וריחוק מעצמם ומהיקרים להם, בתחושה של מתח תמידי ופחד מהעתיד. אחת הסיבות העיקריות לכך, היא שלמרות כל השינויים המרגשים בתחומי החופש האישי והשפע החומרי שזכינו להם בדורות האחרונים, עדיין רוב ההורים אינם שומעים מה ילדיהם באמת מבקשים לקבל מהם. הם (ההורים) כבר אלפי שנים מעניקים לילדיהם – כמו מפתח משוכלל שלא פותח שום דלת – את מה ש”נכון”. את הפחדים שלהם שהפכו לאידיאולוגיות, את הצרכים הלא מסופקים שלהם, את ההרגלים שלהם, את הקודים החברתיים שעל פיהם חונכו, או את התורות הרוחניות שבהן הם דבקים. הכל מלבד מה שילדיהם באמת מבקשים. 

האם הורייך הקשיבו לך? האם האהבה שעליה אני מדבר, זו שמאפשרת לנו להקשיב ולשמוע בדיוק-בדיוק מה מבקשים מאיתנו הילד או הילדה שלנו, היא האהבה שקיבלת? האם זה סוג האהבה שתרצי לתת לילדייך?

שנים רבות של הכחשה ועוד שנים של השלמה ולמידה נדרשו לי כדי להבין שאין בשבילי אהבה אחרת. שאני לא רוצה לתת לילדותיי דבר מלבד מה שהן באמת מבקשות. הספר הזה הוא פרי הלמידה וההקשבה שלי לילדות שלי ולילדים של האנשים שביקשו את עזרתי – ולילד שבתוכי, שעדיין, גם אחרי גיל חמישים ואחת, מושך לי בשרוול ומתעקש להראות לי שבצורת ההתנהלות שלי ובבחירותיי, במקרים רבים אני נותן לו משהו שאולי נראה לי טוב באותו רגע, אבל זה לא מה שהוא באמת מבקש לקבל.

*                      *                      *

 

בוקר, יום שבת.

אני יושב ליד המיטה של הילדה השלישית שלי, היא בת שלוש וחצי. כבר כמעט שמונה בבוקר וכולם חוץ ממני ישנים. היום לא ממהרים לשום מקום. אני מביט בה כשהיא מתעוררת. מהמהמת בעיניים עצומות, מתהפכת. בחדר אחר רחשי התהפכות במיטה של שתי ילדות אחרות.

אני מסתכל עליה ופתאום מבין שמעולם לא הסתכלו עליי בצורה כזאת. בקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, התעוררתי בבוקר ונרדמתי בלילה לגמרי לבד. אם היתה שם מטפלת, זה היה במסגרת סיור של בדיקה ממיטה למיטה, חלוקת הוראות… שום יחס אישי. כשאני הייתי בן שלוש וחצי, לאף אחד בעולם לא היה מושג איך אני נראה כשאני מתעורר או נרדם.

אף אחד גם לא ידע איך אמא שלי או אבא שלי מתעוררים. גם הם גדלו בבית ילדים (בית יתומים, הילדות שלי קוראות לזה) בקיבוץ. 

אז תגידו לי, איך אפשר להסביר את העובדה שהוריי שלחו אותי לאותה בדידות בדיוק, לאותו מדבר רגשי שבו הם עצמם כמעט גוועו בצמא?

איך הם עשו את זה?

איך זה שהורים, שוב ושוב, למרות המון שינויים בתפאורה ולמרות כל ההתפתחות והלמידה מדור לדור, נותנים לילדיהם לעבור סבל דומה לזה שעברו הם עם הוריהם? אנשים שכילדים סבלו משפיטה מתמדת של הוריהם, שוב ושוב שופטים את ילדיהם ומאלצים אותם לחוות את אותו התסכול שחוו הם עם הוריהם כשחשו חסרי ערך לצידם. אנשים שכילדים מעולם לא חשו חופשיים לבטא את רגשותיהם, גדלים ומתפתחים והופכים להורים שמלמדים את ילדיהם שכעס וייאוש ושנאה הם “רגשות שליליים” ואין להם מקום אצלנו בבית. אנשים שהוריהם נטשו אותם לטובת רעיונות חברתיים או רוחניים שדגלו בהם, נוטשים יום יום את ילדיהם שלהם לטובת רעיונות “חדשים”. 

דוגמא פשוטה ויומיומית לכך היא מערכת החינוך הקונבנציונלית. איך אנשים שכילדים סבלו מבדידות, משעמום עמוק ומתמשך, מדיכוי שיטתי של היצירתיות שלהם, מתחושת חוסר ערך ומחנק רגשי בבית הספר, שולחים מדי בוקר את ילדיהם האהובים והיקרים לבתי ספר שאמנם יש בהם מחשבים ואינטרנט ושעות בחירה, אך מתנהלים בדיוק לפי אותן אמונות יסוד שלפיהן התנהל בית הספר בילדותם?

איך זה קורה? מדוע הורים מכל המינים והסוגים מתעקשים בצורה שיטתית להאכיל את ילדיהם במזון רגשי ומחשבתי, שבמקרה הטוב לא הזין אותם כלל ובמקרים הגרועים יותר ממש הרעיל אותם, כשאכלו אותו מידי הוריהם?

השאלה הזאת והתשובות עליה חיוניות בעיניי למי שמעוניין לחיות עם ילדיו מתוך אהבה ואהבה בלבד. למי שמסכים לתת לעצמו חופש מוחלט בבריאת הורות שמבטאת אותו יותר מאשר את הפחדים ואת תבניות המחשבה שעליהן גדל. על השאלה הזאת אני מבקש לענות בספר. 

מטרת הספר היא גם להציע צורת הקשבה חדשה לילדינו ולעצמנו, כזו שפורמת את מעגל ההרס הזה. נקודת מבט שמאפשרת לנו לתת משהו שונה לגמרי לילדינו. לתת להם בית שבו חופש בחירה, כנות ואהבה מוחשית הם הבסיס היחידי ליחסים בתוך המשפחה. 

 

נולדתי וגדלתי בתרבות שבה התעללות נפשית בילדים היתה נורמטיבית. יש כמובן לא מעט תרבויות כאלה. מה שייחד אולי את תרבות ההתעללות בחברה הקיבוצית לפני חמישים שנה הוא שאותה התעללות היתה מקור גאווה ומעמודי התווך האידיאולוגיים של הקיבוץ באותן שנים. אין לי עניין בספר הזה להרחיב בדיבור על החינוך המשותף מעבר לעובדה שזו תפישת ההורות שבתוכה אני גדלתי. 

ההורים שלי, כמו כל ההורים בקיבוץ, השאירו אותי בגיל שלושה שבועות לישון בלילה בבית שנמצא במרחק חצי קילומטר מה”חדר” שלהם, עם עשרות תינוקות נטושים בפיקוח חברת קיבוץ שהיתה תורנית באותו השבוע. קראו לה “שומרת לילה”. כך שמאותו גיל, בכל פעם שהתעוררתי בבכי בלילה, כפי שרוב התינוקות מתעוררים בשנים הראשונות לחייהם, פגשתי פרצוף לא מוכר שהתחלף מדי שבוע. 

הייתי חולה כמעט ברציפות במשך שנת חיי הראשונה. בגיל שנה בערך החלו התקפי האסטמה. אני יודע שבשביל אמי הייתי יקר מכל ושבואי לחייה היה מתנה גדולה. אני יודע גם שהצורה שבה בחרו הוריי לחיות איתי נטעה בי תחושה עמוקה של פגיעות ובדידות חסרת תקנה. זה משתקף בעיניים של הילד שהייתי בכל תמונות ילדותי.

לחוויית הלינה המשותפת נוספו החיים בבית הילדים – חמישה פעוטות ואחר כך חמישה עשר ילדים שנעים כגוף אחד ממקום למקום. בבית הילדים לא היה לי אפילו צעצוע אחד משלי. גם לא היתה שום אפשרות לפרטיות. כמו שאחים לאותם הורים יכולים לחוות דברים שונים לגמרי בבית, כך גם כל ילד שילדותו עברה עליו בבית ילדים בקיבוץ נפגע בצורה שונה ואולי במידה שונה מילדים אחרים. מה שאני זוכר זו תחושה מתמדת של בדידות. שאף אחד לא יודע מי אני ומה אני מרגיש. אני זוכר בושה בגוף שלי, בקושי שלי להשתלב במאבקי הכוח בין הבנים, תחושת נחיתות שעומדת בסתירה לחזות בטוחה, יהירה ומוצלחת כלפי חוץ. 

הוריי היו אנשים צעירים מאוד שנולדו וגדלו בקיבוץ. כשהייתי בן שבע, אבא שלי, שחלם להיות צייר בנעוריו, נטש את הציור לטובת לימודי בימוי. כבר אז – בשונה מצעירים רבים סביבו – הוא חיפש ואף מצא עוד ועוד אפשרויות לביטוי הייחודיות שלו. מה הוא חשב לעצמו כשנתן לי לגדול במסגרת שמדכאת כל חשיבה עצמאית? 

בגיל שמונה התחלתי להתעורר בלילות מסיוטים. לאמא שלי תמיד היה כשרון מיוחד לטיפול בילדים עם קשיים רגשיים. מה היא חשבה לעצמה כשבמקום לקחת אותי לישון איתה, בבית שלה, הסכימה לשתף פעולה עם חברי ועדת חינוך, שכדי לתמוך בי בסיוטי הלילה שלי החליטו לקיים תורנות חברי קיבוץ שישנו במיטת שדה ליד מיטתי (אסטרטגיה שנחשבה נאורה ומהפכנית בקיבוץ של אותם הימים)? 

עד גיל עשרים וחמש בערך המשכתי לספר לעצמי ולאחרים על המרחבים הירוקים ועל ילדים חופשיים ומאושרים שחיים בלי מבוגרים, ועל כמה נפלא לצאת בלילה בפיג’מות ולהתגנב בשורה בין השיחים כדי להגיע לחומה שמאחוריה הסתתרנו כדי לצפות במסך הענק שעליו הוקרנו הסרטים למבוגרים בימי שלישי…

את הסיפור על הילד שלא רצה להתפלח לסרטי המבוגרים אבל יצא מהמיטה אל הקור כדי שלא ילעגו לו על פחדנותו לא סיפרתי אפילו לעצמי. ואת סיפור הבדידות שלי בתוך גוש ילדים שבו אף אחד לא חבר שלי ואף אחד בעולם לא יודע שאין לי חברים לא זכרתי עד שילדתי הראשונה הלכה לבית הספר. 

כשהייתי בן שתיים-עשרה היה לי מין יומן הגיגים שהייתי מחביא מתחת למזרן בבית הילדים. חשבתי אז שהמוות הוא האויב הגדול, וכתבתי ביומני שכשאגדל אהיה מדען ואגלה את סוד החיים והמוות. זה התפקיד ה”צנוע” שנטלתי לעצמי בהצלת האנושות. כנער וכגבר צעיר באמת חשבתי שאני יכול להציל. בכל השיחות שלי עם חברים ועם זרים ניסיתי לעזור להם לראות, שוב ושוב באתי והקשבתי והתמסרתי כדי להציל אותם מייאוש, מחוסר אמונה בעצמם, ממערכות יחסים הרסניות, מהכלא, מסמים, מאשפוז… 

ואצלי הכל בסדר… אני מלחין, ולומד מוזיקה, מלמד האזנה למוזיקה קלאסית, מלחין מוזיקה להצגות. רק מעט לפני גיל שלושים קלטתי סוף סוף שמי שזקוק להצלה זה אני. חי לי חיים מלאי מתח ונטולי שמחה, נאחז בצרות של אחרים כדי להרגיש חשוב, כדי לתת טעם לחיי. למעשה התנהלתי מהבית לאוניברסיטה ובחזרה עצוב ומיואש. הרגשתי שאני כישלון מוחלט כמלחין, שהזמן עובר ואני לא כותב שום יצירה משמעותית, שאני אפילו לא מצליח להתבלט בלימודים. כשהסכמתי להודות באמת, הסכמתי גם להתמוטט, להיות בחולשה. העזתי לבקש עזרה. קיבלתי אותה בנדיבות מחברים, ממורים וממטפלים מעולים שמהם ביקשתי עזרה. האישה שלי, אורית, היתה בשבילי באותן שנים השראה לחופש המחשבה בעצם קיומה הנועז והמדויק. מורת דרך ומטפלת מיוחדת במינה שבזכותה הפכתי למורה ובהמשך למטפל היא צלה פירן קרני. בתהליך שעברתי בהנחייתה הפכתי בהדרגה מנער קורבני שמסתתר בבית, מאחורי דעות מוצקות והילה אשלייתית של מוזיקאי עם פוטנציאל, לגבר שבוטח בפנימיותו ומסכים לפגוש אנשים ולתת את עצמו, את כל כולו בעולם. גם כשזה נראה מסוכן מאוד. נאלצתי ללמוד על עצמי דברים חדשים ולהרפות מהשליטה המוחלטת וההתנשאות השכלתנית שבהן הייתי כלוא. עבר לא מעט זמן, היו הרבה נסיונות כושלים, כמה שנים של בלבול וחוסר אונים. הסכמתי להעז ולפגוש בני אדם ממקום חדש בתוכי, מקום תמים, יותר אנושי ופחות ביקורתי. הפסקתי להיות מוזיקאי, ובתמיכה והשראה של מורים וחברים התחלתי לגלות את הדרך שלי לתמוך ולרפא ולתת השראה. 

התמונה החלה להתבהר. יותר ויותר אנשים בחרו לבוא ללמוד איתי בסדנאות ובקורסים שיצרתי, ומאוחר יותר גם ביקשו ממני עזרה באופן אישי, כמטפל. לקראת בואה לעולם של נעם, ילדתנו הבכורה, כבר הרגשתי שאני פחות או יותר מבין “איך הדברים עובדים”. הבנתי שמי שמציל לא מרפא. הבנתי גם שכשאני יודע “מה נכון” למישהו אחר, אני בעצם סגור, שקוע בעצמי ולא באמת יכול באותו רגע לאהוב אותו. כשאני אומר “הבנתי”, אפשר להתבלבל ולחשוב שפשוט חשבתי ואז הבנתי, אבל למעשה אלה היו הבנות שעמדו בסתירה מוחלטת למי שהייתי לפני כן ולתפישת העולם שבתוכה גדלתי. 

באותה תקופה – לפני כמעט עשרים שנה – למדתי עם צלה ודרכה פגשתי את תפישת שבע הצ’אקרות, תפישה שחובקת למעשה את כל תחומי הקיום האנושי. הוקסמתי מכך שניתן להקיף את כל רובדי הקיום האנושי בתוך מבנה פשוט וכל כך אינטואיטיבי לגביי. בהמשך הושפעתי מאוד מגישה זו גם ביחס שלי אל מה שמעבר לחומרי (אני משתדל להימנע מהמילה “רוחני” – רוב המשמעויות שלה כיום מאוד רחוקות ממני ומחיי) וגם ביחס לצמיחה של בני אדם ולאופן לקיחת האחריות שלהם על חייהם.

כשהתחלתי, כמה שנים מאוחר יותר, להתמקד ביחסים שבין הורים לילדיהם, קראתי לזה “שבע הבקשות”. בעצם העברתי את המשקל מהשיחה שמקיים אדם עם עצמו ועם העולם – בכל אחת משבע הצ’אקרות, לשיחה הסמויה שבה כל ילד מבקש מהוריו שייענו לו – בכל אחת משבע הבקשות.

*              *               *

נעם הגיעה אלינו כשהייתי בן שלושים וחמש. כשהרגשתי שאני כבר מוכן לקבל אותה. אני יודע היום, שלא היה לי באמת מושג מה זה להיות אבא ולמה צריך להתכונן, אבל היו שני דברים שכבר העזתי לחשוב, שתי תחושות שכמה שנים קודם לכן היו זרות לי לחלוטין. העזתי להגיד לה, לילדתי, עוד בבטן אמהּ: “בואי, כדאי לך, טוב כאן בעולם הזה.” וגם: “בואי אליי, לעולם שלי, ואני כבר אמצא את הדרך להתאים אותו למידותייך.” כבר הרגשתי שחיי בידיי. הרגשתי שיש לי רצון וכבר יש לי כוחות לגדול ולהשתנות. ריגשה אותי האפשרות ליצור משהו חדש. שימחה אותי הידיעה שילדתי לא תעבור בילדותה את מה שאני עברתי. נראה לי כל כך מיותר, כל כך עצוב, להעמיס עליה, הרכה והתמימה שרק הגיעה, את כל המחסומים שכדי להדחיק, לפגוש ולהתחיל (רק להתחיל) לשחרר, נדרשו לי שלושים וחמש שנה. 

יחסי הורים וילדים ריתקו אותי הרבה לפני שהפכתי לאבא. חקרתי אנשים קרובים, התבוננתי בסקרנות באנשים רחוקים. שוב ושוב לא הצלחתי לתפוש מה מביא הורים לנהוג בילדיהם על פי אותן מוסכמות שמהן נפגעו כל כך כשהיו ילדים בעצמם. לא הבנתי איך בעולם שלנו, שבו כל אדם מבוגר חופשי ללכת בדרכו, עדיין אנשים בוחרים באטימות, בכפייה, בריחוק וברכושנות כלפי ילדיהם. הבנתי שזה לא בא מרוע. שהכוונות הן בדרך כלל טובות, אבל לי זה נראה ממש כמו להמשיך ולזרוק חכה לאותו נהר שגם אבא שלך וגם סבא שלך לא הוציאו ממנו אפילו דג אחד קטן.

כמטפל פגשתי את הילדה שהוריה התייחסו בבוז למיניותה, והיא, שבעצם הפכה לזונה בעיני עצמה, מגדלת את ילדתה באותו אופן. פגשתי את הילד שערב-ערב חיכה נואשות, ניסה להישאר ער עד שאבא יגיע מהעבודה, אולי ישים לב אליו… והוא כבר בן שלושים ושמונה, מנהל גדול שחייב כל ערב “לסגור משהו דחוף” במשרד ומגדל ילד משלו שמחכה ערב-ערב רק לו. פגשתי את בוגרי התהליכים, חניכי אלף הסדנאות, שהבינו אחרי שלושים שנה שבעצם הם יפים ומיוחדים, ושולחים את ילדם לבית ספר שבו אף אחד לא שם לב מה הוא מרגיש, כמה הוא עדין ומיוחד. זה נראה לי מיותר ומאוד מאוד עצוב.

כשנעם היתה בת ארבע הקמנו עם עוד כמה משפחות בית ספר לילדינו, וניסינו להתחיל תנועה בכיוון ההפוך. לעצור את המעגל ההרסני הזה, לתת לילדינו את מה שאנו מבקשים לעצמנו, מה שלא נתנו לנו, לא הורינו ולא מורינו. שם, בבית הספר שקראנו לו “ילדי אדמה”, ניתנה לי הזדמנות נפלאה ללוות הורים בצמיחה עם הילדים שלהם. הגישה שניסיתי ליישם שם כמנהל בית הספר בשנים הראשונות היתה של שותפות עומק בין ילדים, הורים ומורים. חיבור מתמיד בין הצרכים והקשיים של כל אחד, לבין הלימוד והצמיחה של כולם. חלמתי על מין שבט מודרני שבו ילדים והורים שצומחים יחד. זה היה כנראה מוקדם מדי לכולנו. אחרי חמש שנים של המון בלגן, התרגשויות וקשיים, למידה מעמיקה, יצירתיות והתחדשות, סגרנו את “ילדי אדמה”. אך מה שהתחיל שם התרחב אחר כך בעבודה שלי עם הורים מחוץ ל”ילדי אדמה”. יצרתי קורסים להורים, כתבתי המון והפצתי בכל דרך אפשרית, ואנשים הגיעו מכל סוגי האוכלוסייה וצורות המחשבה ונעזרו בי כדי להצליח להקשיב אחרת לילדיהם. מתוך המפגשים עם הורים, התבוננות משותפת על מה שמרחיק ומה שמקרב אותם לילדיהם, בהקשבה לילדותיי ולילדים רבים אחרים שפגשתי, התגלו לי החוטים המחברים, כמו התנועה התת-קרקעית שמחוללת גם את הכאב וגם את הריפוי. כמו מין מנגנון שאפשר להפעיל אותו לכיוון אחד ולייצר צמצום, כאב וחוסר, אך ניתן להפעיל אותו בכיוון חדש וליצור חופש, אהבה ושמחה בתוך הקשר הזה שמסובב את העולם – אמא, אבא, ילד.

 

אפשרות חדשה

הדרך שבה ילד חי את חייו היא אפשרות להתגלות וגם אפשרות שלא. זו גם אפשרות למות, כלומר לשכוח, כלומר להתחבא למשך חיים שלמים. מרגע לרגע, מארוחה לארוחה, מנסיעה לעבודה ובחזרה, מנשיקה דלה אחת לזו שאחריה.  מבין מאות הזחלים שיוצאים מביציהם ומתפתלים בתוך גוש זחלים הומה, מכרסמים עלים וטווים קורים – מכל המאות האלה אולי שניים, לפעמים רק אחד, יפרוש כנפיים ויעלה לשמיים כפרפר יפהפה, חופשי, כזה שיכול לחוש את האוויר הפתוח, לפגוש פרחים, להכיר בת זוג, לעוף. מבין מאות ילדים, אולי אלפים, רק אחד או שניים מתגלים לעצמם בחייהם כחופש ויופי. זה הסיפור שסיפרו לנו. סיפור מוכר ובטוח. 

ועכשיו סיפור חדש… בסיפור הזה כל ילד וילדה יכולים להתגלות. זה לא הסיפור הישן על זחלים ופרפרים. זה סיפור חדש, עלינו ועל ילדינו. בסיפור הזה כל ילד – הילדה שאת, הילד שאני, הילדים שלנו – כולם מסכימים להתגלות. כבר עכשיו, באביב הקרוב. 

ילדינו באים אלינו לחגוג איתנו אהבה ואמון. העולם שאליו אנחנו מזמינים אותם, העולם שבו אנחנו מקבלים את פניהם, הוא (נכון לעכשיו) עולם שמושתת על שיפוט ופחד.

ככה זה. קרום עבה שנדבק והתקשה היווה בסיס להורות בכל מקום במשך אלפי שנים. אבל הקרום הזה שרקמתו שיפוט ופחד הוא בסך הכל קרום. כלומר, זה לא באמת אני ולא באמת את. לכן, כמו בגד שעשה את שלו, ניתן להסירו. נכון, הקרום עבה מאוד. שזורות בו כמעט כל מערכות היחסים שלנו וכמעט כל הכלים שאספנו כדי להתנהל ולתקשר ולהצליח בעולם הזה. לכן, כדי להסירו, כדי להיפרד ממנו, צריך לתת לו הרבה כבוד ומרחב ולזכור שפעמים רבות, כמו בגד שלובשים במשך שנים, כבר קשה להבחין מה כאן הבגד ומה הגוף.

אז הנה תזכורת קטנה.

אהבה היא מצב שבו הכל נחווה כבחירה מוחלטת, מורגשת ופשוטה במה שיש עכשיו, ממש כרגע, בעצמי ובמי שאני, בך ובמי שאתה.

שיפוט הוא המנגנון שמשאיר את האהבה מחוץ לחדר.

אמון הוא מצב שבו הכל נחווה כבית שטוב להימצא בו.

פחד הוא המנגנון שמוציא את האמון אל מחוץ לחדר.

השיפוט והפחד בעולמנו (נכון לעכשיו) הם לא רק רעיונות או אפשרויות או תקלות. הם התשתית המחשבתית שמונחת ביסוד ההתנהלות של רוב האנשים, רוב הזמן.

אהבה ואמון הם אלה שברוב המקרים נתפשים כרעיונות מפתים, מחוזות רחוקים שבעיקר מדברים עליהם, חוקרים אותם ומשתוקקים אליהם, אבל לא ממש “בונים איתם מדינה”, לא ממש “הולכים איתם למכולת”.

ילדינו, כאמור, באים לחוות איתנו, דווקא איתנו, אהבה ואמון. אפשר כמובן גם לחשוב אחרת. אפשר לחשוב שהם באו כדי לסבול יחד איתנו. או אולי בעזרתנו, לעבור בהצלחה את החיים האלה. אפשר גם להגיד “מאיפה אני יודע למה הם באו? נפלאות דרכי הבורא,” ולנסות לתפקד הכי טוב שאפשר במסגרת המגבלות. בעצם אפשר לחשוב כל מה שרוצים. 

אבל כשהבטתי טוב-טוב בעיניים של הילדה שלי, פקוחות לעברי, קרועות בפליאה, שקופות ובוטחות בתוך הכאב וההלם שאחרי הלידה, הרגשתי שיש כאן בקשה ברורה. שיש מטרה ברורה למפגש הזה בינינו. הרגשתי את זה מאוחר יותר גם באמון המוחלט שלה בי בעודה מתייסרת בכאבי שיניים כל הלילה. בעודה מנשקת בתמימות וחשיפות אין קץ את אחותה בשפתיים, בפעם הראשונה, וגם כשהיא זורחת מפליאה ושמחה למגע של ראשן חלקלק מתפתל בידה. אני מביט שוב ושוב בילדות שלי, בילדים של אחרים, בנכונות שלהם שוב ושוב לבטוח בהוריהם ולאהוב אותם כל כך, גם אחרי שנפגעו כל כך. אני מביט – וכל האפשרויות האחרות מתפוגגות להן. אני רואה למה הם כאן איתנו. זה פשוט. הם באו ללמוד ולחוות ולבחור ולהרחיב יחד איתנו אמון ואהבה ואהבה ואמון באלף דרכים. 

ילדינו באים לחגוג יחד איתנו, דווקא איתנו, אהבה ואמון. ואנחנו, אם נרצה, נלך איתם ונקלף את קרום השיפוט והפחד. ניעזר בהם – בחיבור העמוק שלהם, במסירותם המולדת לאמת שלהם, לאמת שלנו. נעשה זאת באמצעות כל הסיטואציות שייווצרו בחיי המשפחה, כאלה ש”יקפיצו” אל פני השטח שאלות כמו האם אני אוהב עכשיו? האם אני נותן אמון?

בזכות ההקשבה החדשה הזאת, ההסכמה החדשה לצעוד יחד עם ילדינו, נחצה את הנהר. יד ביד נהלך על הגשר מעולם ישן שעוצב בקפידה כדי להשכיח מילדים את האמת שלהם, אל עולם שונה לגמרי שבו ילדים זוכרים. כך נהפוך לאורחי הכבוד בחגיגה שלשמה נולדו ילדינו, שלשמה באו דווקא אלינו, דווקא עכשיו.

אני מזמין אותך לקרוא את המילים שלי כמו הזמנה. כמו פתח. למצוא בהן אפשרות חדשה בשבילך. דרך אחרת להביט על ההורות שלנו, על ההורות של הורינו ועל העולם שבו אנחנו גדלים עם ילדינו. אני מזמין אותך להקשיב טוב-טוב לעצמך. את מה שמתאים ומחזק ומשחרר – לקחת. את מה שמכביד ומסבך – לשים בצד. 

מאוד מאוד מרגש אותי לשתף אותך במילים האלה. ואולי, אולי זה ייגע בך, יחזק אותך. הלוואי שזה יקל עלייך לחיות את חייך ולאהוב את ילדייך. 

ולחשוב שמעולם לא נפגשנו…