1. הדבר הנכון

היינו ארבעה ילדים מבולבלים בני שתים–עשרה בערך, בתחנה המרכזית של אגד בדאון–טאון חיפה. הייתם יכולים לשחרר כל אחד מאיתנו לבדו בשדות של העמק, והוא היה מוצא את דרכו בלי מאמץ מיוחד. אבל כאן, בתוך מהומת הצעקות והדחיפות של המוני נוסעים לחוצים, צפירות ונפיחות האוטובוסים, שפע החנויות והסוחרים; כאן בהמולת חיי היומיום של “חיפה חיפה, עיר אמיתית”, היינו אבודים. אבודים לגמרי. ארבעה
קיבוצניקים קטנים, בלי מבוגר, לראשונה בחיינו. יואב היה פשוט בהלם. באימה. דוד ישב וחיכה שמישהו יעשה משהו. חגי, שהפך מאוחר יותר למפקד בקומנדו הימי, נשאר רגוע. ואני? אני הייתי כולי מרוגש ונלהב. עכבר קטן מהכפר שמביט בהתרגשות על ההמונים המזיעים שחולפים על פנינו, על מאות האוטובוסים שמובילים אלפי גברים ונשים וילדים לכל רחבי הארץ. העיניים בולעות את התמונות והמוח מחשב דרכי מילוט מהתסבוכת שאני יצרתי. במו ידי.

באותו קיץ נשלחנו, כל ילדי “חברת הילדים” מהקיבוץ, לקייטנה מסוג חדש. ללא שום הכנה מוקדמת נפלנו לידיו של מנהל הקייטנה, בוגר גאה של תנועת הצופים שהתעקש בשבוע הקייטנה להחדיר בנו הרגלי ניקיון ומשמעת. האיש המופרך היה עובר בבוקר בין הבקתות ומלקק את המרצפות כדי לבדוק אם ניקינו כראוי, ומדי כמה דקות היה משמיע במערכת הכריזה סיסמאות והמנונים שמהללים את הקייטנה ומזכירים את הכללים. אנחנו אמנם היינו ילדי קיבוץ ממושמעים, ומורגלים בעבודה קשה מגיל צעיר, אבל החופש הגדול — עד לאותה קייטנה — היה מוקדש בכל שנה לימים ארוכים בבריכה, הרפתקאות בחופי הכנרת, משחקי כדורגל מבוקר עד לילה, וכמובן הקייטנה המסורתית על הכרמל. שבוע רגוע עם המון ים, המון צ‘יפס ואיסוף צנוברים שנפלו מעצי האורן בכפר הנוער הגדול והריק שבו התארחנו. מבחינתנו הימים הארוכים של החופש הגדול היו פסק זמן הכרחי ממבוגרים, הזמן להתנער מכל הכללים והמטלות, הערכים והעקרונות שהמבוגרים השליטו בחיינו.

לכן יום לפני ש“נחתנו” בתחנה המרכזית בחיפה, ניגשנו חגי ואני לאחת המטפלות שבאה איתנו מהקיבוץ לקייטנה. “נמאס לנו מהאיש הזה ומהחוקים המוזרים שלו!” אמרנו לה. “זה לא רק אנחנו. הרבה ילדים ממורמרים מהמשמעת הקפדנית ומהאווירה ה‘חינוכית’ במקום המוזר הזה שקוראים לו קייטנה.” ביקשנו שתדבר עם יורי שיפסיק להציק לנו. היא סירבה. אנחנו התאכזבנו קשות. התלבטנו קצת ובסוף ביקשנו
שתאפשר לנו לחזור הביתה. גם הבקשה הזאת נדחתה על הסף. התחלנו לעבור בין הילדים בשקט, מחרחרים מרד, מבררים למי כמונו נמאס מהקייטנה. בסופו של דבר הצלחנו לפתות עוד שני ילדים למזימה, התאספנו באחת מהבקתות וגילינו שלכולנו יחד נשארו 17 לירות מ“דמי הכיוף” — ככה קראו בקיבוץ לחמש הלירות שכל אחד קיבל מהמבוגרים כדי “לבזבז” על גלידה וממתקים וכל מה שעולה בדעתו, כשיוצאים לבלות במטרופולין של נהריה. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג כמה עולה לנסוע באוטובוס לעמק הירדן. למעשה, כל הידע שלנו בתחום הסתכם בעובדה שצריך קודם כל להגיע איכשהו לחיפה.

בבוקר שלמחרת התגנבנו בין הבקתות, צעדנו דרך מטעי השקדים אל הכביש הראשי, ואחרי שהתווכחנו קצת באיזה כיוון זה חיפה, התיישבנו בתחנת האוטובוס. אני זוכר את ההמתנה בשדרת האקליפטוסים שבין נהריה לעכו כזמן מכונן, כשאני מגייס את כל כוחות השכנוע שלי אל מול הפחד שאחז בחברַי, בידיעה שאחרי שנעלה לאוטובוס הכל יהיה קל יותר. ובאמת ברגע שהאוטובוס הגיע ולקח אותנו לעכו, הכל הפך
להיות הרבה יותר מפחיד. התברר שעם 17 הלירות שבידינו נוכל להגיע לחיפה. וזהו. נראה לי שזה הזמן להזכיר לקוראים הצעירים שהסיפור מתחולל בתקופה שבה ניתן היה למצוא טלפון נייד רק בספרי מדע בדיוני. ובמציאות שלנו — הילדים מהעמק — היה למעשה רק מכשיר טלפון אחד ששירת את כל ארבע מאות חברי הקיבוץ, מעמדתו שעל מדף הפורמייקה, ליד ברזי הסודה שבחדר האוכל. ברחנו מהקייטנה.
לא הסכמנו שיתעלמו מאיתנו ופשוט לקחנו את גורלנו בידינו ויצאנו עם שבע–עשרה לירות לנסיעה שעולה פי שלושה.

נזכרתי בהרפתקה המשוגעת הזאת לפני כמה ימים, כשבתי בת השמונה וחצי הסתכלה עלי במבט מזרה אימה ואמרה, “אני יודעת מה טוב לי! תפסיק לחשוב שאתה יודע יותר טוב ממני מה טוב לי!” בעודי מזגזג בין התסכול העמוק על עצם זה שהיא מתווכחת איתי, לבין הזעם המפעפע שדרבן אותי להכניע אותה, לבין הייאוש שמשך אותי לוותר לה ולמנוע את כל הוויכוחים האלה, נזכרתי בילד שהייתי. הילד שעמד שם בתחנה המרכזית בחיפה בין אלפי אנשים והרגיש התרוממות נפש נדירה. כי גם אני — בדיוק כמו בתי — ידעתי מה טוב לי. כי הפחד שלי מלנסוע כמעט מאה חמישים קילומטר בדרך שלא הכרתי, בלי כסף לאוטובוס, כשלפחות שניים מהחבורה שאיתי הפכו בבת אחת מחברי קבוצה שלי לארנבונים מפוחדים שנשענים עלי ותלויים בי — הפחד הזה התגמד אל מול הידיעה שאותי אף אחד לא יכופף. שעלי אף אחד לא יחליט. והנה
הילדה שנולדה לילד המוזר מהתחנה המרכזית בחיפה, באופן ממש מפתיע, דומה לו. גם היא לא מוכנה שיחליטו עליה.
כמה מוזר.
כמה מרגש.
כמה מרפאת היא ההיזכרות שהמאבק הזה שהיא נאבקת בי מגיע מאותו מקום רב–עוצמה, מקום של אמונה תמימה שקיים גם אצלי וגם אצלה. מקום עמוק, נשכח לפעמים, שבו שוכנת הידיעה שאנחנו ראויים. ראויים שהעולם הזה ימצא דרך להתאים את עצמו אלינו.
ולָמה אנחנו ראויים לזה? לא מפני שאנחנו מפונקים. לא מפני שאנחנו בטלנים. וגם לא מפני שאנחנו שקועים בעצמנו, חולי שליטה,
אטומים ונצלנים.
ממש לא.
גם הידיעה שאנחנו ראויים שיקשיבו לנו, וגם הבחירה — הכל כך קשה לפעמים — להילחם ביקרים לנו מכל כדי לגרום להם שיקשיבו לנו, שתיהן משמרות בתוכנו את התחושה שלא סתם אנחנו כאן. שיש משהו מיוחד, חד–פעמי ומדויק בתחושות שלנו, ב“מצפן הפנימי” שלנו, במנגנון הרגשות שלנו. שלא סתם אנחנו רגישים כל כך. שלא סתם צוידנו בבחירה חופשית. ביכולת המופלאה הזאת לטעום אם נרצה ולא לטעום אם לא נרצה, מכל אחד מאינסוף המטעמים שמונחים לפנינו על ה“בופה” של החיים. כי אם אנחנו לא ראויים שיקשיבו לנו, אז בשביל מה כל הבלגן? בשביל מה החושים שלנו, בשביל מה הרגשות, בשביל מה ההיגיון והאינטואיציה ושלל השפות שלמדנו לדבר בהן? האם כל אלה כלים שקיבלנו רק כדי
לשרוד? רק כדי להשלים עם המצב? רק כדי לאכול בוקר, צהריים וערב מזון שמתאים למישהו אחר? האם צוידנו בכל הכלים המופלאים האלה, שמאפשרים לנו בחירה חופשית,
כדי שנמשיך לבלוע שאריות מזמנים קדומים, רק כי “זה מה שיש”, בזמן שהקולות מבפנים ממשיכים ללחוש או לזעוק “זה לא מתאים לי. זה לא מה שאני רוצה”? 

בשעה ארבע אחר הצהריים ירדנו יואב (שעדיין היה בהלם) ואני מהאוטובוס שהביא אותנו מטבריה לקיבוץ. הייתי גאה ורגוע אחרי שהצלחנו לארגן לחגי ולדוד טרמפ עם נהג משאית מחיפה עד לקיבוץ. יואב ואני הגענו עד לטבריה עם מה שנשאר מאותן 17 לירות שאיתן יצאנו למסע, והצלחנו להגיע הביתה רק בזכות נדיבותו של נהג אגד חביב, שלא שאל שאלות ופשוט לקח אותנו בחינם מטבריה ועד הכניסה לקיבוץ.
כשנכנסנו לחדר האוכל השתררה דממה. מאות מבטי זעם הופנו אלינו. רציתי לצעוק: תקשיבו, הצלחתי להביא את כולנו הביתה, הכל בסדר! אבל לא היה עם מי לדבר. אמא שלי הגיעה מייד לחדר האוכל. אני בתמימותי חשבתי שמתישהו, אחרי שתירגע, היא גם תתגאה בי קצת. בתושייה שלי, במנהיגות שלי, באומץ שלי, ביכולות החדשות שהתגלו בי באותו יום. הרי חזרנו כולנו שלמים ובריאים. אבל כלום. רק זעם, ביקורת, האשמות קשות, ואחר כך דיונים וּועדות ועונשים וסילוק ממחנה הקיץ של תנועת הנוער על נהר הירדן. כל אלה לא הצליחו לטשטש בתוכי את התחושה שעשיתי את הדבר הנכון.

2. רועה בלי עדר

המסע לכתיבת הספר הזה היה הרבה יותר מורכב מהמסע מנהריה לבית זרע. השותף הבכיר שלי בשני המסעות הוא ילד מסוים בתוכי, שסירב אז ומסרב גם היום להיכנע למה שמקובל. בזכות הילד הזה — שעדיין חי בתוכי, שחזרתי להקשיב לו אחרי שנים רבות של הזנחה ושכחה — אני מצליח להקשיב לילדה שלי גם כשהיא נלחמת בי. אני חושב שזו תכונה שמשותפת לי ולהורים רבים כיום שכבר לא מוכנים לקיים את תפישות ההורות שפגעו בהם כל כך כשהיו ילדים.
הם לא לגמרי שכחו.
גם אם אלף פעמים סטו מנתיב האהבה וראו בילד שנאבק בהם אויב שיש להכניע או גורם מפריע שיש לנטרל או יצור בעייתי שמתביישים בו — הם מתישהו מתעוררים ונזכרים. המבט העז, הנחישות, הבחירה “להתעקש על שטויות” מזכירים להם מישהו. מישהו קטן בגופו אך עצום ברוחו, שיודע למה הוא ראוי. מישהו קטן עם עיניים נוצצות ותשוקה עצומה לחיים.
את להט החיים המפכה בו נדיר למצוא בעולם המבוגרים. איפה תמצאו את זה בהמון האדם שעסוק באספקת צרכים, במילוי משימות, בהשגת יעדים, או בהגשמת ערכים? האם כדאי בכלל לחפש את זה בהמולת הקונים הנדחסים ליד הקופות בסופר? בפקקי התנועה? בעמודי החדשות? בנהרות האדם שמציפים את הקניונים ביום ואת המועדונים בלילה? להורים רבים — בדיוק כמו לי — המבט והעיקשות והחִיות מזכירים את הילדה או הילד שהיינו. גם אני, בדומה לאמי בזמנה, לא רוצה שילדתי תילחם בי. אבל אני, שלא כמו אמי, רואה במבט הנחוש של ילדתי עוד משהו חוץ מחוצפה וזלזול בגבולות: אני רואה את עצמי. כשאני מתעורר, כשאני נזכר, אני רואה במבט ובעיקשות ובחִיות של ילדתי את הנחישות שלה לחיות את החיים שנועדו לה, וכבר אין בי רצון לכבות את הנחישות הזאת. לא כדי שיהיה לי נוח יותר וגם לא כדי שיהיה לי קל יותר לתפקד.

בקיץ 2013 הוצאנו לאור את הספר ‘הורות כמעשה ניסים’, שבו ניסיתי לסכם מסע של יותר מעשרים שנה כמטפל וכמנחה הורים, מסע שהתחיל עוד לפני שהפכתי לאבא. מסע של התבוננות במה שביקשתי אני כילד, במה שילדים מבקשים, באופן שבו מבוגרים שנפגעו כילדים מוותרים על האמת העמוקה שלהם, ובתרבות שלנו, שמבחינות רבות מתקיימת בזכות פחדים לא מודעים וצרכים רגשיים שלא טופלו בקרב ילדים בגוף מבוגר. או בשפה שלי: ילדים שוויתרו.
חרף העובדה שאף הוצאה לאור לא גילתה עניין בספר, לא הרמתי ידיים. היה לי חשוב לחלוק את נקודת המבט שלי, את החוויות שלי כהורה וכמטפל, וגם היתה בי תחושה עמוקה שאני לא מביע רק את עצמי. היתה לי תחושה שאני מעניק מילים ושמות לחוויה מכוננת של המוני הורים ואנשים בזמן הזה, גם כאלה שמעולם לא פגשתי. ובאמת, כשהספר ראה אור היתה התגובה חזקה ומרגשת. אלפים בחרו לרכוש אותו ולהמליץ
עליו ולהעניק אותו כמתנה ליקיריהם. בעקבות קוראי הספר יצאתי למסע הרצאות ברחבי הארץ, ואחרי כעשרים שנה שבהן פגשתי בעיקר אנשים שבאו אלי לקליניקה, התחלתי לפגוש את העולם הגדול שבחוץ.

ב‘הורות כמעשה ניסים’ הצעתי צורת הקשבה אחרת לקשיים של ילדים. התייחסתי למאבקי הכוחות בין הורים לילדים כאל אחת ה“מילים” החשובות בתוך שפה שלמה שאני מכנה אותה “שפת הקשיים” — השפה שילדים משתמשים בה כדי לאותת להוריהם שאחת משבע בקשות העומק שלהם אינה נענית במידה שבה הם מבקשים שתיענה. אבל במהלך מסע ההרצאות שלי עם ‘הורות כמעשה ניסים’ הבנתי שמבחינתם
של הורים רבים, מאבקי הכוחות עם ילדיהם הם מקור התסכול העיקרי בהורות שלהם. כמו פזמון חוזר, בסיומה של הרצאה בגדרה, בירושלים, ברמת הנגב, בעכו או ברמת הגולן, אחרי שעתיים שבהן אני מציע צורת הקשבה חדשה לקשיים של ילדינו, קם אבא או קמה אמא והם אומרים בתסכול: “אוקיי, זה יפה מאוד להקשיב, אבל מה עם הגבולות?!” בהדרגה השתכנעתי שצריך לגשת לעניין מזווית חדשה. החלטתי להקדיש למאבקי הכוחות, למקורם ולהזדמנות המופלאה שהם טומנים בחובם, ספר בפני עצמו. 

והנה ‘בלי גבולות’ לפניך.
פרי ההתמודדות ראש–בראש של הילד מהתחנה המרכזית בחיפה עם נושא טעון ומרכזי בחייו. נושא טעון בחיי כל משפחה כיום. וכפי שנראה בהמשך, נושא שמקרין כאב בכל צומת ראשי ובכל פינה אפלה בתרבות שלנו. ב‘הורות כמעשה ניסים’ פרשתי בהרחבה את כל מרכיביה.
של צורת ההקשבה אותה אני חי ומלמד. תיארתי גם את הקשיים בתרבות שלנו ובהתפתחותנו האישית, שמקורם במסורת עתיקה ו“מכובדת מאוד” של חוסר הקשבה מצד הורים לילדיהם, קשיים שמתוכם צומחת תרבות המבוגרים שלנו שבאופן “מפתיע” נפוצים בה כל כך חוסר ההקשבה של האדם לעצמו וגם חוסר ההקשבה שלו ליקרים לו מכל”.