איש אחד אמר : ” מה נראה לך שבכל פעם שהילד שלי מחליט לעשות מהומה, לא בא לו ללכת לאמבטיה, או שהוא מתחיל לבעוט באמא שלו בגלל הגיע הזמן לסגור את המחשב, נראה לך שאני יתחיל לשאול את עצמי כמה אני מרגיש מיוחד או כמה יש לי בית? הרי אין לזה סוף!!

אמרתי לו : ” בוא נראה מה היית עושה במצב דומה בחברה שאתה מנהל – 

נגיד שיש תקלה שחוזרת שוב ושוב במחלקת פיתוח, אתה כבר הערת הערות, הצעת הצעות והתקלה רק הולכת ומחריפה. ואז אתה פונה בישיבת הנהלה לסמנכ”ל פיתוח , מראה לו שהעניינים יצאו משליטה, שהחברה לקראת קריסה והוא אומר לך – בחייך אדוני המנהל  נראה לך שנתחיל לשאול שאלות עמוקות ולבדוק את האמונות שלנו ואת האסטרטגיות שלנו רק בגלל שהחברה לקראת קריסה? הרי אין לזה סוף? “

ההורות שלנו היא המקום שבו אנחנו משפיעים יותר מבכל מקום אחר. אז למה בכל כך הרבה מקרים דווקא שם אנחנו מפעילים “ראש קטן”, מחפשים תשובות קלות ומהירות ו שולפים בלי לחשוב משפטים לעוסים שלא באמת מבטאים את האמת שלנו (“זה גיל כזה… ” “צריך לשים לו גבול! ” “אין ברירה, גם אני סבלתי שם אבל לבית ספר צריך ללכת! ” ).  למה גם כשיש מהומה שחוזרת שוב ושוב אנחנו לא מכנסים את ההנהלה (אמא ואבא) ומוכנים לפנות זמן לישיבה של כמה שעות כדי לשאול מה מקור ההקושי, למה באמת מחולל הילד שלנו את המהומה הזאת שממנה הוא סובל יותר מכל אחד אחר?

אמרתי לו גם : לא בכל פעם צריך לשאול שאלות עמוקות. רק כשאתה רואה שכל התשובות שנתת עד כה לא עבדו ואתה ממשיך להתרחק מעצמך ומילדך וההתנהגות הקשה לא משתנה.

וגם אמרתי לו : ישיבה מוצלחת בעסק שלך תתרום אולי להעלאת הרווחים בעתיד. ישיבה מוצלחת עם אשתך שבה אתה מסכים לשים את הקושי של ילדך בעדיפות עליונה מחברת אותך ללב שלך באופן מיידי ומחזקת את הברית שלך עם ילדך הרבה לפני שהבנת מה באמת הוא מבקש ולפני שאתה יודע מה לעשות בקשר לזה…