נגמרה 2014! נצא לחגוג! הסתיימה ספירה של 365 ביומן שלי, מתחילה ספירה של עוד 365 יום, כמה מרגש? כמה משמעותי? כמה דבילי…

שוחחתי לא מזמן עם אמא שחצי שנה נמצאת בקרב מייאש עם בנה בן השנתיים. היא אומרת לו שילך לעשות פיפי בסיר, הוא אומר שאין לו פיפי ואחרי דקה משחרר את נוזליו במכנסיים והיא מתעצבנת וכועסת ומתייאשת “איך הוא לא קולט? חצי שנה לא מספיק לו? כל כלב היה מבין אחרי שבוע!”… שאלתי אותה למה בתוך כל המהומה של חייה כשהיא הולכת ומתרחקת מילדה וכבר הרבה זמן לא מרגישה שום שמחה או אהבה במחיצתו  – למה שלא תשים לו חיתול?

“כולם אומרים שזה הגיל הנכון לגמילה ושאסור לוותר בעניין הזה” היא אומרת.

אימת המספרים…

זוכרים את נבואות הזעם הילדותיות שהתקיפו אותנו לקראת   21.12.2012 ? ואת אלה של שנת1.1.2000? 1984? כל המספרים האלה שמספקים לעורכי החדשות בטלוויזיה חומר להפחדות ולסיכומים, המצעד השנתי, סיכום שנת 2013 בחדשות וכל מהומת המספרים הזאת שלא היתה אמורה להתקיים מחוץ למשרדיהם של רואי חשבונותינו…

אנשים נותנים משמעות למספרים ותאריכים ואחר כך מוכנים להישבע ש “יש משהו אחר באוויר” ש “תדר חדש התחיל להתפשט אתמול…”  בגלל שמתקרב ה – 1.1.11 או נגמר לוח השנה של המאיה או ש – 2000 שנה בדיוק עברו מאז ש… מאז התאריך שהמציאו ללידתו של ישו או שבדיוק  בדיוק  תשמ”ד שנה עברו מאז התאריך המשוער לבריאת העולם…

בסוף השבוע הזה אנחנו חוגגים לסיטה יומולדת שש. התאריך הקדוש שלה היה לפני שלושה חודשים. האם היא שמחה עכשיו פחות משהיתה באוקטובר אם היינו אנשים רציניים יותר שחוגגים לה “בזמן הנכון ” ?

הנפש שלנו ביחס למספרים ולהכללות היא כמו החסידות שחולפות מעל גבול לבנון ישראל ולא מרגישות כלום. הקווים על המפות, הגדרות המחושמלות, הסיבות ההיסטוריות וכל הדם שנשפך כדי “לשמור על הגבולות” שבני אדם יצרו לא יגרמו לחסידות לחוש “מתח באויר”  או להאט במעופן כשהן “חודרות” מהאזור ההררי שקראנו לו לבנון אל ההרים שקראנו להם ישראל (אלא אם כן טילים וקטיושות יצטרפו ללהקה באותו יום…).

אני מציע שכשמדובר בחגיגות מיותרות או בנבואות זעם רוחניות לכבוד מספרים, זה אולי דבילי אבל לא ממש מזיק. אבל כשהמספרים הכוללניים משמשים אותנו ככלי לתקשר עם היקרים לנו, עם ילדינו שתלויים בנו וברגישות שלנו כלפיהם – כבר מדובר בזוועה אמיתית. כשאנחנו הולכים ומתרחקים מהילד שלנו בגלל שהוא לא מצליח לשלוט בספינקטרים שלו בתאריך שהמומחים הכריזו עליו כעל הנכון. כשמצפים מילדה שתשב 40 דקות בשקט בגיל שבו המומחים הפדגוגים של המאה ה – 18 החליטו שהיא בגיל המתאים. כשאנחנו קובעים כמה יפה החזה שלנו לפי מידת ההתאמה שלו למספרים שמומחי האופנה חסרי הלב מכתיבים לנו…

כאנשים בעלי חופש בחירה מוחלט וכהורים שיוצרים את ההורות שלהם בצלמם ובדמותם יש לנו (סוף סוף אחרי ככה וככה שנות גלות מעצמנו) את האפשרות לתת משמעות רק למספרים או תאריכים שמשרתים אותנו באופן אישי (לא לשכוח – אנשים כמונו יצרו את ההכללות האלה, ומחליפים אותן אחת לכמה שנים לפי הצורך…)

אם תבררו לעומק תמצאו שכמעט תמיד יש מי שמרוויח מהכניעה שלנו להכללות. אני מציע שלכבוד שנת 2014 (שנה שלא היתה לה כמובן שום משמעות מבחינתי עד שהנץ במוחי המשפט הזה) אפשר לתת לעצמנו לאהוב ישבן שיקר לנו במיוחד – תוך התעלמות מוחלטת מההכללות האכזריות של ברוני הבגדים. אפשר גם לתת לילדנו תמיכה, כשעובר לישון לבד במיטה שלו – בדיוק מתי שזה מעצים אותו – ובהתעלמות מהכללות אכזריות של ברוני הפדגוגיה…

אם תתבוננו אחורה אל ילדותכם אני משוכנע שתוכלו להבחין בכאב שמקורו בקללה הזאת הכל כך מקובלת של ההכללה. אני לא חושב שזו הגזמה מצד ילד או מבוגר, כשהוא בסך הכל מבקש שלא ישבצו אותו על סקאלה ולא ישוו אותו לנורמה. שיתנו לו מרחב חדש ופרטי לצמוח בו…

כמו שאמרו כבר חכמינו : “ות’משמעות של החיים שלך, אתה תשמע בעצמך“
(רואי לוי מתוך “הייתי מניאק” של שוטי הנבואה).