האם אני מוכן לשאול שאלות על הכל? כדי להיות בן ברית אמיתי הסכמתי במהלך השנים כמטפל, לשים בצד כמעט כל אמונה שהיתה לי. אהבתי והתמסרתי לאמא שמכה את ילדיה, לאבא שחשק מינית בחיות, לאנשים שמוכנים בשביל ההצלחה לפגוע בכל מי שעמד בדרכם.
מרחב הריפוי, המרחב שבו קושי הופך לנס של צמיחה מתחיל מהסכמה להתבלבל. לדעת לגמרי מי אני ולשכוח לגמרי מהדעות שלי.
הדעה שלי כנער בקיבוץ של השומר הצעיר היתה לגמרי ברורה לגבי מי שגר ב”שטחים”. וביום ראשון אחה”צ אני מגיע עם “הורות כמעשה ניסים בדרכים” לתקוע. בשבילי – עכשיו כשיושב לי בבית בפרדס חנה- זה מרגיש הרבה יותר רחוק מחניתה. לא מבחינת הקילומטרים. אבל בעצם… מה אני יודע על תקוע? אמרו לי שתקוע זה משהו שונה לגמרי, שחיים שם דתיים וחילונים ביחד…רבקה שהזמינה אותי אמרה כדאי להגיע באור כי נורא יפה שם… אבל למה בכלל אני מלקט לעצמי את כל ההכללות האלה שמרחיקות אותי מאנשים?
האם אני יכול להיות כאן לגמרי בשאלה – כמו שאני מבקש מכל הורה שילדו מחולל קושי בבית. האם אני מסכים לבוא באהבה, בבלבול, לתת את כל כולי בלי לשלוט? בלי לדעת מראש על אף אחד? פשוט לבוא ולפגוש מקרוב את השותפים החדשים שלי למהפכה החרישית הזאת של הקשבה אחרת?
אליס מילר כותבת בספרה המופלא “בראשית היה חינוך” שהסיבה האמיתית שבגללה רצה היטלר להשמיד את היהודים והנכים וחולי הנפש כולם, היא הצורך שלו “לנקות” מהעולם את מה שפגע בו והשפיל אותו. מדובר באבא שלו שהתעלל בו לאורך כל ילדותו (עד שמת). מדובר בזעם של הילד היטלר שלא היה לו שום מקום לביטוי ואפילו לא ללגיטימציה כי גם אמא של היטלר שכנראה אהבה אותו באמת היתה המשרתת הכנועה והמפוחדת של אבא בבית שבו הכבוד והציות לאב קודם לכל. (בבקשה תקראו את הספר הזה…)
לנקות מהמציאות את מה שמפריע לנו. לנקות בחוץ את מה שלא ניתן להכיל בפנים. את מה שמייצג בחוץ כאב שלא קיבלנו אפשרות לכאוב ולהתאבל עליו בילדותנו. מכאן נובעת התפיסה האשלייתית שאם נסלק את הערבים יהיה טוב יותר או כשנסלק את המתנחלים יהיה שלום וכשנדביר את הסמים…וכשנשתלט על היצר המיני… כשנסגור את האוברדרפט… וכשנעלים את השוקולד מהבית… כל אחד והאויב הפרטי שלו.
באתי לבית היפהפה של רבקה ודוד הראל בתקוע ד. שני יורטים ועוד מרפסת שצופה לרבת עמון… פגשתי הרבה נשים וכמה גברים, נדמה לי (לפי הלבוש) שהיו כל מיני סוגים של דתיים ובטוח (לפי הלבוש) שהיו גם חילוניים. ובאו גם מירושליים אנשים מוכרים מהפייסבוק (תודה על ההשקעה!) נעם אמרה בסוף הפגישה “איך זה שכולם כל כך יפים כאן?”
אני לא מציע פה וארייציה לדקלום מהסוג של “השלום בא מתוכי” וכו’.. אני מציע שצורת הפגיעה הכי מקובלת והכי הרסנית של הורים בילדיהם זה הרצון לשנות אותם. אני חושב שהמאבק הנואש וחסר הסיכוי של רוב המבוגרים בעולם להכרה ולהערכה נובע מהרעל הזה. הרגעים האלה המאד שכיחים שבהם לילד שלנו ממש קשה, כל כך קשה שהוא עושה את מה שהכי לא משתלם מבחינתו ועושה שלנו יהיה קשה. מאד קשה. ואז אנחנו מתבלבלים ובמקום לראות אותו, להימצא עם היצור החד פעמי שרק המבט האוהב שלנו יכול לרפא את כאבו אנחנו מנסים לשנות אותו. רוצים שיהיה כבר נוח יותר, קשוב יותר, משתלב יותר, רגיש יותר אנוכי פחות, חברותי יותר וכו”
זה קורה לי המון פעמים ואני מציע שזה לא משנה אם זה בגלל העייפות או בגלל הבלבול או בגלל שאין זמן או שיש ילדה אחרת שנזקקת לנו או בגלל כל מיני רעינות מקובלים שאימצתי. בכל מקרה זה בלבול גדול.
מאותה סיבה זה היה בלבול גדול מבחינתי “להתארגן” לקראת המפגש בתקוע. כי בפועל לא פגשתי אף מתנחל או דתיה או חילוני (מה זה בכלל חילוני). כי כל אשה או גבר שהעזתי באמת להסתכל לו בעיניים – לא כאובייקט, לא כדמות בתוך הסיפור שלי, אלא כיצור חד פעמי שניתנה לי הזדמנות נדירה לפגוש – הרגיש לי קרוב ונדיב ופתוח. אנשים שהם ברובם הורים שבאו לשמוע מישהו שאין לו שום תואר אקדמי, מדבר על הנושא הכי רגיש ופגיע, נכנס להם לתוך החיים ולתוך הנשמה עם שאלות שרוב העולם פונה שמאלה ברגע שהן מתקרבות מימין…
שאלו אותי איך מכילים ילד בן 6 שמשתולל ולא מוכן ללכת לישון אפילו שנורא עייף. שאלו מה לעשות כשילד בן שנתיים רוצה לעשות קקי אפילו שאין לו רק כדי לדחות את רגע הפרידה מאבא לפני השינה, שאלו למה אני משווה את הפסיכולוגיה לפוליטיקה כשאני מדבר על מאמץ לשינוי שמגיע מאוחר מדיי… כל מיני דברים מאד חשובים. ניסיתי להקשיב לכל הורה או ילד כמו היה הילד הראשון שפגשתי בחיים. השתדלתי לא להגיד לאף אחד מה כדאי לעשות. אני חושב שהלכנו עם כל שאלה הכי עמוק שאפשר היה במפגש ראשוני קצר כל כך…
קצת אחרי חצות ובעקבות המפגש הזה השתכנעתי שאני לא רוצה לדעת מאין אני בא ולאן הולך. מספיק לי לדעת מאין בא. אם אני מגיע ממי שאני באמת. אם הכוונות שלי טהורות. אם אני בא לתת ולא לקחת, לא לשנות אף אחד, לא לנקות שום דבר מהעולם שלי. כשאני יודע מאין אני בא ממש לא משנה לאן אני הולך. בכל מקום שאליו אגיע ימצאו האנשים להעמיק איתם ולהתרגש איתם ללמוד מהם, ולהרחיב יחד איתם את גבולות הבית שלי. בית שנמצא על פני האדמה אבל ממש לא משנה איזה דגל מתנפנף על מגדל המיים…
