ילד שהורגים אותו, ממשיך לחיות כמבוגר.

מבוגר שמחיים אותו – מתחיל לחיות כילד.

באגדת חז”ל המוכרת לכולנו יורד מלאך משמיים, נוגע באצבעו על שפתיו של תינוק שזה עתה נולד וכך משכיח ממנו את כל הידע שאיתו הגיע מהעולמות העליונים ומאפשר לו את התמימות, את הבורות שתאפשר לו לחיות כאדם כאן על האדמה.

טביעת האצבע של המלאך שנשארה בצורת שקע מעל שפתינו מסמלת את ההסכמה של הנשמה לשכוח את אינסופיותה, את זהותה המלאה שרק חלק ממנה כפוף לחוקי עולם החומר. כך יקל על הילד ללמוד לחיות בעולם עם גבולות, לאמץ לעצמו את חוקי המרחב והזמן כמציאות היחידה, כאשליה שבתוכה הוא בחר לחיות ולצמוח.

ובכן, זו ה”נגיעה הראשונה”.

כוח השכחה

בעולם המחשבתי שאליו נולדנו יש עוד רגע מאד חשוב של שכחה. ה”נגיעה השנייה”.

הפעם אין מלאך ואין את העדינות המלאכית מן האגדה. הנגיעה השנייה היא הדרגתית ומכאיבה. מי שמבקש בכל מאודו להשכיח – זה הילד או הילדה שהיינו. מתישהו בין הינקות לתחילת ההתבגרות כל אחד מאיתנו שכח את מי שהיה כילד.

שכח את מה שבאמת ביקש לקבל מהוריו, שכח את האמונה התמימה והמוחלטת שלו בעולם הזה. מין מסך של אמונות שאומצו ועובדות שסולפו נפרש בינו לבין הילד שהיה. כדי שיוכל לקבל ולהשלים עם דברים שכילד היו בלתי נתפסים ובלתי נסבלים לגביו. כדי שיצליח לשרוד בעולם הזה. יצליח להמשיך לתפקד, להמשיך להאמין שהוא חי, כשבעצם הוא מת.

כל החוכמה האנושית שנצברה באלפי השנים האחרונות “נגועה” בנגיעה הזאת, בשכחה הזאת. מצוידים בכוחה של השכחה יכולים הורים נפלאים, דור אחרי דור, לתת לילדיהם בדיוק את מה שלא רצו לקבל מהוריהם. בזכות הנגיעה השנייה חוזרים על עצמם שוב ושוב סיפורי חיים בלתי נתפסים…

האישה שסבלה כל כך מהאיפוק הרגשי של הוריה כשהיתה ילדה אבל ממשיכה כאימא לנזוף בילדיה כשהם יותר מדי מבקשים מגע ו”דוגלת” בגבולות ברורים להבעת רגשות (בעדינות ובצורה מוסברת וכשיש סיבה אמיתית…)

ה”מצליחן” שבנה לעצמו קריירה מזהירה ומממש את כשרונותיו, אבל איכשהו תמיד יש עוד משהו שחייב להשיג. הצל הגדול של אבא – אותו מעולם לא הצליח לרצות כשהיה ילד – תמיד נמצא שם. וילדיו גדלים בלעדיו, כבר השלימו עם זה ש”אבא יחזור מאוחר היום, הוא עובד על עסקה שהצלחתה ממש גורלית לעתיד החברה…” וגם ילדיו משתוקקים לרצות אותו כדי שאיכשהו ישים לב אליהם.

הגבר שכל כך סבל בבית הספר כשאף אחד לא שם לב לייחודיותו, כשכל ילדותו עברה בלנסות להוכיח שהוא שווה משהו על אף שלא היה תלמיד מוצלח. ושולח את ילדיו לאותו סוג של בית ספר עם אותה גישה אטומה ואף מוצא הסברים הגיוניים להפליא שמצדיקים זאת.

המורה הרוחני שכילד נפגע שוב ושוב מהאטימות של הוריו כלפי רגשותיו העדינים, מהחודרנות שלהם ומקים סביבו מעגל של תלמידים מסורים, בונה יחד איתם קהילה שבה מבינים הכל ויודעים “מה נכון” ולא מרגישים כלום. וילדיו גדלים איתו בבית שכולו אמת ורגשותיהם החיים התוססים אין להם מקום…

מה יקרה לך אם תביט עכשיו על החיים שלך מנקודת מבט של ילד?

איך יראה לך העולם, איך יראו לך הבחירות שלך, המציאות שיצרת?

מה יקרה אם נסכים לעצור לרגע, לחזור לתמימות, לחופש המחשבה,

לחופש הדמיון שהיו לך כילד ומתוכם להתבונן מחדש?

מה שילדים רואים

יש לי נקודת משען, שאיתה – כך נדמה לי – ניתן להניף את כדור הארץ. מין הנחת יסוד שעליה אני בונה, לבנה אחר לבנה, את החיים שלי. שמתוכה צומחים ומתעצמים החיים שלי, שבאמצעותה אני יכול לחולל כל שינוי בחיים שלי ולתמוך בריפוי ובצמיחה של אחרים.

נקודת המשען היא – מה שילדים רואים – זו האמת.

כן, זה מקסים ומעורר השראה להקשיב לילדים, זה מאד מחזק להתחבר לילד הפנימי, זה גם מאד מטלטל ומחזק להתבונן מדי פעם לילד שלנו בעיניים ולהגיד לעצמנו “כמה הוא נפלא, כמה הייתי רוצה להיות כמוהו” …

אבל לא לזה אני מתכוון.

אני מתכוון שנקודת המבט של ילד, ילד שעוד לא וויתר על תמימותו ועל אמונו המוחלט בחיים האלה (בדרך כלל הוא יהיה בגיל הגן) היא נקודת המבט היחידה שמאפשרת לחיות בשמחה ובמלאות בעולם הזה.

זאת גם נקודת מבט שממנה ממש קל לנו כהורים, להבין את ילדינו, לראות מה באמת הם מבקשים בכל קושי שהם מביאים לחיינו.

ואני אומר: “פשוט תחשוב כמו ילד. פשוט תיזכרי מה הרגשת, במה האמנת כשהיית המתוקה הזאת המקפצת עם העיניים הפקוחות, הנוצצות שרצה קדימה ומחבקת כל מי שנכנס הביתה… פשוט תחזרו לשם והכל יתבהר לכם”.

זה נשמע כל כך מושך, כל כך משתלם, אז למה אנחנו לא פשוט עושים את זה?

מה שמבוגרים לא רואים

כי כשסגרנו את הדלת מאחורינו גם זרקנו את המפתח. כי בעולם שלנו המסע של אדם מילדות לבגרות נתפס כתהליך של התפכחות מאשליות. הילד שעיניו נוצצות וליבו הומה, שיודע שמרגיש בתחילת דרכו שהכל אפשרי, לומד שלב אחר שלב בעזרת הוריו ובסיוע החברה שאליה הוא מבקש להשתייך לוותר על החלומות שלו. לומד איך פחות ופחות לשים לב למה שהוא רוצה, יותר ויותר לשים לב למה שריאלי, מה שאפשרי. אדם בוגר אמור להיות אדם שיודע לחיות בשלווה עם החלקיות של חייו, לתפקד בתוך מציאות שבה הדברים שהכי משמעותיים לו יישארו תמיד בגדר שאיפה.

האם זה עצוב?

נדמה לי שבדרך כלל זה מעציב כמו הסתיו. משהו שנתפס כתופעת טבע שמעלה כל מיני רגשות אבל כל מה שנשאר לנו לעשות זה להתבונן בה.

אלה חיים של “ניצוץ יורד” – התבגרות כצמצום.

עולים לבמה

יש אפשרות לחיים של “ניצוץ עולה” – התבגרות כהתעצמות.

פעם כמעט אף אחד לא העיז להכיר בזה וגם היום זה עדיין “חדשות חמות”, אבל יותר ויותר אנשים, גם אם לא ממש חיים לפי זה, כבר מבינים את זה.

בחיים של “ניצוץ עולה” המסע מילדות לבגרות דומה לתהליך שעובר הרכב מוסיקלי משלב החזרות לשלב ההופעה מול קהל. הילד שעיניו נוצצות וליבו הומה לומד בעזרת הוריו ומבוגרים אחרים בחייו לבטוח יותר ויותר בפנימיות שלו, ברגשות שלו, בחלומות שלו. כמו הרכב מוסיקלי בחדר החזרות, יש לו המון זמן ומרחב “לנסות את הכלים” בתנאים נוחים, בלי לחץ, הוא יכול לנגן כשבא לו ולנוח כשבא לו, הוא יכול להחליף עוד ועוד יצירות (עוד ועוד חלומות וכשרונות ומקצועות) עד שימצא את היצירה שבאמת מתאימה לו, שבאמת מרגשת אותו. ואז כשהוא מחליט שהוא מוכן, הוא עולה לבמה.

זו ההתבגרות. בשלב ההתבגרות החגיגה של ילד את ייחודיותו ונפלאותו ואהבת החיים שלו פורצת מחדר החזרות הקטן אל האולם (העולם) הגדול. הוא מוכן לתת את עצמו, לתת מעצמו לאנשים אחרים. הניצוץ שבמהלך הילדות התבשל והתעצם בתוך מערכת היחסים עם הוריו ועם חבריו הקרובים הופך לאלומת אור חזקה רצופה וברורה , מהבמה שהילד שלנו בוחר החוצה אל כל אלה שלהם הוא בוחר לתת. לילדיו, ללקוחותיו, לחבריו, לתלמידיו, לקוראים של ספריו או לצופים בלהטוטיו.

אדם בוגר בחיים של ניצוץ עולה הוא כזה שפשוט חי על הבמה שמבטאת בנדיבות את סגולותיו ופנוי לתת ללא מאמץ מעצמו לעולם.