כי אם חיים לפי המשפט “בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב” איך מתפתחים? מה עם כל העניין הזה של להשתפר ולצמוח, לעשות שינויים, לשיר יפה יותר, לשפר את היציבה, להיות אדם טוב יותר וכו’…
התשובה שלי לזה היא שיש א’ ויש ב’. צריך לשמור על הסדר הנכון :
בכל רגע שבו ה – א’ מטופל, כלומר בכל רגע שבו מרגישים ש”בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב” אפשר להתרחב. להתרחב זה שלב ב’. התרגול הנוסף בגיטרה, תשומת הלב להרגל שכבר חוסם אותי, נסיון נוסף לכתוב את הספור מחדש, כל אלה יהוו הרחבה של מי שאני, של התחושה שבדיוק כמו שאני – ככה זה טוב.
הגהנום נפתח כש ב’ קודם ל א’. זה מה שעד היום קורה בעולמנו, זה מה שילדים מתחילים לעשות אחרי שהשתכנעו שבדיוק בדיוק כמו שהם זה לא מספיק טוב.
בסדר הזה אנחנו משלים את עצמנו שאם נשחרר את ההרגל הרע או נשפר את נגינת הסולמות או נרזה בכמה קילו נרגיש ש”בדיוק בדיוק כמו שאני…” אבל זה לעולם לא מגיע. כי כשה ב’ קודם ל א’ זה לא מחולל התרחבות אלא כיווץ. זה מרוץ אינסופי שבו מאמצים אשלייתיים לשיפור עצמי מולידים מאמצים חדשים לשינוי שמולידים…
ב’ מוביל לעוד ב’.
עדיף להתחיל מ א’.
