אהבתי את הסיפור על ארכימדס שגילה את חוק המנוף ואמר ” תנו לי נקודת משען ואניף את כדור הארץ. ”
על אותו משקל ניתן לומר : תנו לי אמא ואבא שפוקחים עיניים בשאלה , שמבקשים לתת לילד שלהם את מה שהוא באמת מבקש ואניף את כדור הארץ, כלומר …

הכל בסדר.
יש מין רעיון כזה שממש מפתה להאמין בו. מחשבה שלפיה בעצם, “הכל בסדר” . כן כן, הכל בסדר. אנחנו בסדר. אנחנו, כלומר אני ואתה ואת, שמשתייכים לרוב ה”בסדר” של האנושות, אנחנו ממש על הכיפאק. כמובן שכשאנו מביטים על ה”אחרים” אותו מיעוט “מקולקל” שהוא לא אנחנו, ברור לנו שצריך לעשות משהו בשביל לטפל בהם, אבל אנחנו בסדר. בחיי שהרוב העצום של המבוגרים בעולמנו החולה, ממש מאמינים בזה. וזו לא אמת.

אני למשל, אם יורשה לי, ממש לא בסדר. נכון שיש לי בית ממש יפה משלי, ויש לי אשה מדהימה ויש לי שתי ילדות פגזיות ויש לי עבודה שמלהיבה ומשמחת אותי ואפילו גינה גדולה. אבל אני לא בסדר. נכון שאני לא מאושפז בבית חולים משום סוג ונכון שלא נפגעתי במלחמה ונכון שאיני שייך לשום מיעוט מדוכא בארץ שלי ובכל זאת אני ממש לא בסדר.

אתה בסדר? לפי הרעיון המפתה שבו מדובר, צריך לתקן את ההפרעות ולטפל ב”אחרים”, אלה שלא בסדר ואז… אז יהיה ממש טוב. לפעמים צריך לטפל באחרים בעזרת צבא, לפעמים בכוח בתי המשפט ובעזרת המשטרה, לפעמים מה שמתאים בעינינו זה שאיזה משרד ממשלתי יטפל בהם, לפעמים כדאי שילכו לאישפוז ולפעמים אנחנו מייחלים שפשוט ילכו לפסיכולוג ויתוקנו כבר. אבל אנחנו, בסדר.

כן, כן, ברור שכדאי לשפר את תזרים המזומנים וכדאי להשקיע במערכת החינוך, וממש רצוי ללמוד לעמוד על שלך ולהעריך את עצמך. מאד היה עוזר כמובן להגביר את המודעות, להתפתח מבחינה רוחנית, לקרוא ספרים מתאימים לראות סרטים ללכת לקורסים זה עוזר כמובן. אנחנו גם מייחלים ליום שעוד אנשים יבינו, כמו שאנחנו כבר הבנו, מה נכון ומי צודק, משתוקקים שיותר אנשים ירצו שלום, שיבינו שעדיף אהבה על פני אלימות והסכמה על פני מלחמה, אבל אנחנו בסדר. ממש בסדר.

מדובר באשלייה.
האמת היא ששום דבר לא בסדר. האמת היא שאף אחד, ממש אף אחד לא בסדר. האמת היא שכולנו דפוקים במוח. אני מצטער, אם נמצאתי מקלל, אבל באתי לדייק. הכוונה היא מילולית לגמרי בלי שום כעס או תסכול – דפוקים – בבחינת לא תקינים, במוח – באותו איבר שאמור לחשוב. זה לא עונש וזו גם לא קללה, יש טעם בדפיקה הזאת ויש לה גם מרפא, אבל כדאי בעיני להתחיל מהעובדות וזה שכולנו, גם אני וגם את וגם אתה דפוקים במוח, זו עובדה.

אנחנו לא בסדר.
כמו מחשב שוירוס קטלני שמשתלט עליו וגורם לו לעשות דברים שלא אמור לעשות, לשכוח דברים שהוא יודע, כך גם אנחנו, כולנו, נגועים. רק שאצלנו נהוג להגיד ” אני, אני בסדר ” ולהמשיך לחיות עם הוירוס, להתייחס אליו כאל תוכנת הפעלה רצויה ולגיטימית. זה וירוס חכם במיוחד. הוא יודע איך לגרום לנו להאמין שאנחנו בסדר, כך שנאפשר לו להמשיך לנהל אותנו מתחת לפני השטח, כך שיוכל להמשיך בשקט את עבודתו. אנחנו גם מדברים בשמו ו”מדביקים” עוד ועוד אנשים, עוד ועוד ילדים בוירוס והוא יכול להרחיב עוד ועוד את פעולתו, ללא הפרעה.

הוא מחולל נפלאות הוירוס. הוא מאפשר לנו לחשוב למשל :
“אני חלק מהמוני אנשים שכולאים את ילדיהים כל יום במקום שלא רוצים להיות בו, אבל אני בסדר.”
“אני וכל חברי רוב הזמן לא מרוצים מהחיים ולא שמחים, אבל, אנחנו בסדר.״
”אני ורוב בני עמי שואבים את הטעם לקיומנו מקופסת פלסטיק גדולה ורועשת שאין לה לב, אבל אנחנו בסדר.”
“אני ורוב האנשים בני התרבות שאני מכיר נלחמים רוב הזמן או בבני זוגם או במעסיקים שלהם, או במועסקים שלהם, או בלקוחות שלהם או במתחרים שלהם או באוהדי קבוצה מתחרה או בעובדי חברה מתחרה או באנשי לאום אחר או בחברי כת רוחנית אחרת, אנחנו נלחמים, אבל, אנחנו בסדר.”
“אני חלק מתרבות שמנצלת ללא מעצורים את מי שחלש ועני, בתנאי שהוא מעם אחר ומחפש עבודה, אבל אני בסדר.”
“אני מעדיף להימצא בדירה עם חום מלאכותי וטלוויזיה על פני להימצא בין העצים והסלעים והעננים שבחוץ. אבל אני בסדר.”

מדהים הוירוס הזה.
לא, לא נשבייתי בתאוריית קונספירציה הזויה. אני רואה אותו, את הוירוס. ראיתי אותו בפעולה אתמול בבוקר. ילדה בגן של הילדה שלי בכתה כי לא רצתה להיפרד מאמא שלה. הגננת באה לעזור בפרידה. היא אמרה לילדה בת ה- 4 ” את לא צריכה לבכות. את כבר גדולה ואת כבר מבינה שאמא צריכה ללכת לעבודה.”
“התבגרות טרם זמנה” קוראים לוירוס. הציפיה של הורים מילדים שיהיו מבוגרים.

כולנו דפוקים במוח.
התרבות שלנו לא מסואבת בגלל חומרנות או תחרותיות או אלימות או שחיתות של פוליטיקאים. אלה קליפות דקיקות. המחלה שמעצבת את עולמנו היא ההתיחסות של הורים לילדיהם כאל מבוגרים. אף אחד לא בסדר וכמובן שאף אחד לא יכתוב על זה בעיתון. הוירוס דואג לזה. הוא מתכנת אותנו להאמין שמה שחשוב זה מה שדרמתי וקיצוני “כמו בסרטים”.

כל הילדים שמבקשים מהוריהם להיות ילדים ולא מקבלים הופכים לנשאים של הוירוס. כמונו. והם גדלים למבוגרים שמעבירים את זה הלאה. התיכנות הוא קל ופשוט, כי ילד מקבל בסופו של דבר כל מה שהוריו מעבירים לו.

האשלייה היא שצמיחה רוחנית או השכלה או שיפור תנאי החיים יביאו לשינוי. האמת היא שהורים שבאמת מקשיבים לילדיהם מביאים שינוי. הורים שמעיזים להקשיב וגם לשמוע משהו כל כך פשוט :
“אני ילד, אני מבקש לקבל ממך אמא , ממך אבא. לקבל. לא לתת. להיות ילד, לקבל עוד ועוד בלי להבין, בלי לתת דבר בתמורה, בלי לחשוב למה מגיע לי ואיך. פשוט להיות ילד ולקבל ממך את המרחב התומך להיות ילד. זה מה שמבקש. זאת אהבה בשבילי”.

כשישבתי עם אלון ואמא שלו, הרגשתי שזכיתי לחסד גדול, הרגשתי כמו בקודש הקודשים כשהוא, ילד, נער בן 15 הרים עיניו בחשש לאמו ואמר לה שהוא לא רוצה שתהיה חלשה, שתתעצבן, ” כי אז למי אני אלך?” הוא כבר יכול היה להיסתגר בציניות ובריחוק שבתוכם אני הסתגרתי בגילו ולוותר עליה ולוותר על הילדות, אבל לא. הוא עדיין בוטח בה ועדיין , יחד עם הפחד מכך שלא תסכים לתת לו, הפחד שיאבד אותה, הסכים גם לתת אמון בנכונות שלה להיות האמא ביחסים האלה, באהבתה העצומה, שתאפשר לה לחזור ובתוך כל המהומה והקושי שהם עוברים ביחד, לתת מקום לחולשה שלו, לא להיבהל , לא להילחם על זכויותיה מולו וגם לא לחנך אותו אלא פשוט להקשיב, להיות איתו, ולאפשר לו לחזור ולהיות הילד. כשהיא שאלה ” אתה רוצה שאשתף אותך ברגשות שלי, הוא אמר “לא”. כששאלה “איך אתה רוצה שאהיה איתך ” ענה “לא יודע ” לא הסכים להוביל, לא הסכים להשתמש בזכותו לשוויון ולחופש ביטוי. הסכים להיות כמו ילד בן 5 ולבטוח באמא שלו שתהיה איתו גם שם. פרפרתי יחד איתו את החרדה ואת התקווה ואת השבריריות של השאלה : “מה אמא בוחרת?” כשהתשובה עדיין לא ניתנה.

חגגתי בתוכי את ההזדמנות המדהימה שלקחו לעצמם אמא וילד, למחוק את הוירוס, להכיר בו כמחלה, להחזיר לפעולה את תוכנת ההפעלה המקורית, הפשוטה, שלפיה הורים נותנים וילדים מקבלים. וזהו.

עם ענת אני מדבר בטלפון. היא לא יכולה להגיע, הגוף מותש מהטיפול הכימותרפי. היא בת שלושים ויש לה בת משלה ואבא שלה גוסס מסרטן ולמרבה הבושה היא מצאה לה בדיוק עכשיו את הזמן הנכון לחלות בסרטן משלה. ככה היא מרגישה. ובעודה נחלשת והולכת מהטיפולים מסבירים לה אמא שלה ואבא שלה והאחות שלה שהיא צריכה להפסיק להיות מפונקת, להפסיק לחשוב רק על עצמה ולזכור ש”לאמא יותר קשה מכולם”. וענת ממש ממש קונה את זה. הוירוס כבר השתלט עליה עד כדי כך שכשאני מנסה לעורר את תשומת לבה לכך שהיא כאן החלשה, שחייה בסכנה, שהיא זאת שזקוקה עכשיו לתמיכה ולא יכולה לתמוך באחרים, היא ממש נבהלת “אבל איך אני יכולה לפגוע באמא, כל כך קשה לה… ” ילדה בת 30 שתובנתה להאמין שמה שחשוב יותר מכל זה שאמא לא תיפגע. הרבה פחות חשוב שאני אחיה. בעצם, ילדה בת 3 שלמדה יום אחרי יום שהאהבה שהיא מקבלת מותנית ברגישות שלה לצרכים של אמא שלה, הפכה לאשה בת 30 שלא מסוגלת לחשוב מה נחוץ לה בלי להרגיש אשמה כלפי אמא שלה.
הכל ממש בסדר.

למצוא מטבע
אפשר להמשיך לחפש את המטבע מתחת לפנס. להמשיך לחפש את המרפא לקשיים שלנו במקומות המוכרים. לחזק את מערכת המשפט, למגר את השחיתות בשלטון, להוסיף לתקציב הבריאות או תקציב החינוך או תקציב הרווחה או, כמובן, תקציב הבטחון. אפשר כמובן, כמו אותו איש שאבד לו המטבע, להמשיך ולחפש מתחת לפנס, כי שם יותר נוח, כי הסיפור הזה על צדק חברתי ורווחה כלכלית שמביאים שינוי הוא סיפור מוכר וידוע שעובר מדור לדור ללא הפרעה.

ואפשר גם לעצור ולשאול, איפה באמת היפלתי את המטבע הזה? אולי במקום אחר? אולי אגש לשם לפינה החשוכה, הלא כל כך מוכרת איפה שנפלה לי המטבע ואחפש אותה שם? בפינה החשוכה שקוראים לה אמא- אבא- ילד. שם בבית, במקום הבנאלי הזה, המקום שאנחנו מתובנתים לחשוב שהוא בסדר “למרות הכל “, המקום שעליו אנו מדלגים בצאתנו לחיפושים בכל מיני מקומות שבהם לא איבדנו כלום, שבהם גם לא נמצא.

לדוגמא : המצב הכלכלי.
הקליפה הדקה של השפע החומרי בתרבות “שלנו”, המערבית, כבר לא כל כך משכנעת. אפשר לראות שהמאמץ העצום שמושקע אצלנו ב”שיפור רמת החיים” לא מגדיל את תחושת השפע, את השמחה ואת היכולת לקבל ולתת אהבה באותם בתים ענקיים עתירי בלוקים. עוד ועוד ילדים שיקבלו מחשב ויזכו לחדר משלהם לא יהיו שונים מהוריהם או סביהם . את תחושת החוסר שקיבלו בבית, את האמונה שהחיים זה מאבק להישרדות ושאין מספיק לכולם, הם יחוו בכל מקרה. אין הבדל בין הילד שהפך לגבר שלוקח הלוואות ומסתבך בעסקאות ואשתו וילדיו בחרדה מתמדת מכל דפיקה בדלת לבין הילד שהפך לאיש עסקים מצליח, שטס בכל העולם ועובד סביב השעון בחרדה מישיבת ההנהלה המתקרבת שבה מצפים ממנו לתוצאות.  אלה שני סגנונות שונים ליישום אותה אמונה מפעילה שקיבלו מאמא ואבא.

אמא ואבא “הורישו” את תפיסת החוסר שלהם בשני ערוצים מקבילים.
בערוץ העשייה, הערוץ של התקשורת עם ילדיהם הם הקפידו לדכא אצל ילדם את התחושה שהוא “ראוי לשפע”. הם דאגו להבהיר לו מגיל ממש צעיר שעליו לשלם על כל מה שקיבל (“אבא עייף , הוא עבד כל היום בשבילנו, אל תפריע לו” או “נקנה לך נעליים חדשות אחרי שתתמיד בחוג כדורסל לפחות שלושה חודשים”).
בערוץ ההוויה, הערוץ שבו ילדינו פשוט קשובים אלינו אוספים את כל האיתותים כדי לזהות מי אנחנו באמת, ההורים הקפידו להאמין ש”צריך לעבוד קשה כדי להגיע למשהו”, הם המשיכו לדבוק בגישה שירשו מהוריהם, לפיה בשביל לקבל צריך לתת , אין מתנות חינם והמטרה העיקרית כאן היא לשרוד.

כשמסכימים לוותר על החיפוש מתחת לפנס, קל יותר להרפות מהמאמץ ל”שיפור רמת החיים”. זה עוזר גם להיפרד מהאשלייה שהאנשים הטובים מהטלוויזיה והקולנוע מלעיטים אותנו בה, לפיה יהיה לנו טוב כשיהיה לנו כסף, אוטו יקר, ורהיטים חדשים. אם נצליח להתנתק מהאוירה החמימה שמתחת לפנס, תתפנה לנו המון אנרגיה שניתן להשתמש בה ביעילות לזיהוי האמונות המפעילות שירשנו מהורינו ולפרידה מהם. למשל האמונה שלנו, שחסר, שאין מספיק. שם בפינה עם הילד שלנו נוכל להפוך את היוצרות. במקום לחשוב מה חסר לילדה שלי ומה עוד נחוץ לבית שלי, אני אסכים להודות שתחושת החוסר היא עמוקה ותמידית בי. אקבל עזרה אם צריך, כדי להעיז ולבחור באמונה חדשה שאיתה גם תחושות חדשות. הילדות שלי ירגישו שאבא נמצא. שהוא כזה ש”יש לו” כבר עכשיו. הן יוכלו לתת אמון ולהרחיב את תחושת השפע, שאיתה הגיעו ,שיש לכל ילדנו בתחילת דרכם. וכמה צעצועים יש, זה כבר לא כל כך משנה. והאם נסענו לחול השנה או לא, גם זה לא קובע את ההרגשה. והכסף בחייהן כשיגדלו יוכל להיות פשוט ביטוי מדויק לנתינה שלהן ולנכונות שלהן להנות מהחיים. הוא לא ישמש בתפקיד כפוי הטובה שרובנו נותנים לו, של הוכחה להתקדמות או לחוסר ההתקדמות שלי במאבק לקראת …

לדוגמא: המצב הבריאותי.
חגיגה בבורסה! חברת טבע (איזה שם יפה) רשמה רווח נקי של 2.45 מילירד דולר. החברה הישראלית הגדולה בעולם. יום חג למשקיעים ויום גאווה לישראלים. ומה מייצרת טבע. נכון, תרופות. ומה עושות התרופות. לא נכון, הן לא מרפאות. הן גם לא מונעות. התרופות של טבע נלחמות במחלות וחלקן גם מכינות את הקרקע לתרופות אחרות בזכות התרומה הנכבדה שלהן להחלשת המערכת החיסונית.

ומה זה קשור להורים ולילדים ולפנסים?
כשאני מגיע לארמונות הבטון האלה שקוראים להם בתי חולים אני תמיד נפעם מהגודל והעוצמה. כמו אחד מאיכרי האחוזה שנכנס בחיל ורעדה לטירת אדוניו כך אני מרגיש אל מול השררה והעצמה והשפע ( מבוך המסדרונות אל האינסוף) בבתי החולים. וכשאני מתמלא גאווה על הישגיה של חברת התרופות אני שוב שואל את עצמי איך זה שבתי חולים ותרופות מקבלים בעולמנו מקום כל כך מרכזי, למה אחרי כל הקידמה הזאת כמות החולים ונפח ההתעסקות במחלות לא יורד אלא רק עולה?

האשלייה המקובלת היא שההשקעה בתרופות ובמכשירי החייאה היא דרך יעילה לשנות לטובה את חיינו. שם מתחת לפנס, אנחנו משקיעים את מיטב משאבינו במערכת הבריאות על כל שלוחותיה. זאת אשלייה חביבה וגם מאד יקרה. אם ניזכר בילדותינו, אם נביט במה שקורה סביבנו גם היום נראה שלהיות חולה זו הדרך היעילה ביותר ולפעמים גם היחידה לקבל אהבה. גם אצל ילדים וגם אצל ילדים שלא התבגרו, שנראים מבחוץ כמו מבוגרים.

אלה אומרת לי שהיא לא כל כך מבינה את האחות שלה. למה תמיד קשה לה? “בכלל” היא שואלת, “אני לא מבינה את כל הדיבורים האלה על תקופות קשות והתמודדויות אינסופיות שהחברות שלי תמיד עסוקות בהן. נראה לי שמנסים לעשות עניין מכל דבר פשוט, מסבכים את החיים”. “הבנתי”, אני אומר ”את אחת שמסתדרת, שזורמת כזאת”, “נכון”, היא אומרת בחיוך.

נזכרתי באמא שלה, הנוקשה והמרוחקת, זאת שאלה אף פעם לא הרגישה ממנה חום, זאת שכילדה אלה הקפידה להסתיר את כל מה שיקר ופגיע ממנה, בידיעה שאמא שלה רק תרצה לחנך ולתקן, לא יכולה פשוט לחבק ולהתפעל ממנה כמו שהיא. אז היא למדה להסתדר וגם אימצה את האמונה המפעילה שהיא זורמת ושלא צריך לעשות עניין ושקשה אז מתגברים וממשיכים הלאה. ואז דיברנו על הבת שלה, לי בת ה-10. לי, כשהיתה תינוקת חלתה באסתמה של העור. כל הגוף מלא פריחה, אי אפשר לגעת אי אפשר ללטף, בוכה כל הלילה, ככה עד גיל 4. “ואיך הרגשת עם זה?” שאלתי אותה. “זה היה קשה ומתסכל אבל עזרתי לה להתמודד עם זה”. “אבל איך את הרגשת” אני שואל אותה,” עם הכאב של הילדה שלך?”. כאן היא עוצרת, מעט בפליאה, ” בעיקר הייתי עם הקושי לטפל בה ועם כל הלוגיסטיקה הזאת, לא ממש הייתי עם הקושי שלה” כשהסתכלנו מחדש על הקשר ביניהן, התברר שלי נולדה לאמא שבשבילה כאב וקושי זה דברים שצריך להיפטר מהם ולהמשיך הלאה, כך היא חוותה עם אמא וכך האמינה כשהפכה לאמא של לי.

המחלה של של לי היתה הדרך שלה לעצור את אמא, לגרום לה שתבדוק מחדש את האמונה שלה. אלה שלא היתה עוצרת בשביל עצב או כעס או תסכול, שתמיד ידעה איך להחליק הצידה ולהרגיש טוב בכל זאת , נאלצה לבסוף לעצור ולהכיר בעובדה שילתה שונה ממנה. ילדתה חלשה ונזקקת ולא מתכוונת להתגבר. בעולם המושגים של אלה כמו של רובנו, קשיים של נפש צריך להעיף הצידה במהירות, להדחיק, לזרום ולחזור אל החיוך “הכל בסדר “, אבל כאבים של גוף, זה כבר משהו אחר. כשאומרים אצלנו “העיקר הבריאות” מתכוונים לבריאות הגוף. בריאות הנפש היא מותרות ולמעשה נחשבת למיותרת. ילד עצוב לא יצליח לגרום לאמא ואבא שיוותרו על יום עבודה. ילד חולה בגוף, ילד עם אסטמה או כאב שיניים או שבר ביד או אפילו שפעת יצליח בקלות להוציא את הוריו מהתנהלותם הקדושה, הוא בדרך כלל יגרום לאמא בקלות לאחר לעבודה ואם המחלה תחמיר ונגיע למיון יש סיכוי שאפילו אבא יסכן את מעמדו במשרד ויגיע.

האשלייה היא שבתי חולים ותרופות מודרניות מביאים שינוי. האמת היא שהורים שמסכימים להיות עם קושי של הילד שלהם גם כשהוא עדין, גם כשהוא רגשי ולא גופני, גם כשאולי היה אפשר להתגבר מסכימים לילדם שיהיה חלש וחסר אונים ולא יתגבר, הורים כאלה מאפשרים לפקולטות לרפואה שיתחילו להתרוקן, לחברות התרופות שיפשטו את הרגל (אמן) ולבתי החולים שיתרוקנו מחוסר עניין ציבורי.

שמתי לב שבסקטור שלי – סקטור הגברים שעובדים במקצועות חופשיים – לתופעה מעניינת. למשל – אמנון. הוא יוצא כמה פעמים בשנה לפסטיבלים ושם עובד בטירוף ומוכר את הצעצועים שמייצר בעצמו ובכל פעם מביא הביתה עשרות אלפי שקלים וגוויה. אמנון שבמהלך הפסטיבל חייך וקפץ ומכר בשמחה חוזר כל פעם הביתה ונופל למיטה, פעם לשבוע לפחות, עם חום ועם קשיי נשימה ועם דפיקות לב ועוד ועוד, בן אדם גמור. ככה זה. ואז מטפלים בו. הילדים שלו נחמדים אליו, לא מבקשים כלום. האשה שלו מספרת לכולם בפליאה כל פעם כאילו עכשיו זה נודע לה ” אמנון חולה, הוא כנראה עבר את הגבולות שלו…” ומביאה לו תה, ומסיעה אותו לרופאים ורחומה ועדינה כמו… כמו אמא.

אמנון שתמיד חזק ומבין ומסתדר, הוא לא אחד שמבקש וגם לא אחד שמקבל תמיכה. הוא תמיד בסדר, תמיד חזק. בטירוף של הפסטיבל עולה ומקצינה מתוכו התבנית הישנה של הילדה שתמיד נתן והתאמץ בשביל שאמא או אבא יהיו רכים איתו, יקשיבו לו, יתנו מקום לחולשה שלו – ולא קיבל. הילד שזועק ” ומה איתי! מה איתי !” עולה מתוכו עוד ועוד בכל יום של פסטיבל. אמנון לא יכול להרשות לעצמו לבוא לאשתו ולהגיד לה :” קשה לי, נמאס לי לתת כל הזמן, רוצה הפסקה, רוצה שישימו לב אלי שיטפלו בי.” אבל הכאב גדול והגוף של אמנון עושה את העבודה, מתמוטט ומאפשר לו גם להיות החלש והמטופל וגם – לא להודות בזה, לא לבחור בזה במודע וכמובן לא להגיד את זה.

וכך נמשך לו מעגל הבריאות והחולי. עוד ועוד מחלות ופציעות ואסונות משרתים את הילדים ואת הילדות שכבר גדלו כדי להשיג את האהבה, את הרוך את התמיכה הקשובה שאין שום דרך אחרת להשיג אותה. ולמה לגוף להתרפא כשהוא עושה כזאת עבודה נפלאה. למה שיפסק מעגל התחלואים כשתפקידו הוא בעצם לקבל את האהבה בדרך היחידה שבה הילד בן ב-5 או בן ה-50 מאמין שהוא ראוי לה? ראיתם פעם באיזו מהירות מתכנסת משפחה מכל רחבי הארץ ומגיעה למיטת הברזל בבית החולים, ועושים משמרות ומחייכים ומברכים.

בתי החולים הם בעצם בתי המקדש שלנו, המקום היחידי כמעט(מלבד בתי קברות) שבהם יש מקום לשותפות סביב חולשה וקושי, שבהם יש אינטימיות בין אנשים שבדרך כלל מעדיפים להתניע ולזוז מכאן.

לדוגמא : האלימות
מה זה בכלל אלימות? ילד שדוחף בכוח ילד אחר שמשחק עם הספיידרמן שלו הוא אלים? גבר עם חליפה ועניבה, מגולח ומצוחצח שנכנס לבית קפה ומצווה על המלצר לנקות לו את השולחן הוא אלים? בעלים של חברת תקשורת שמפעיל את קשריו כדי למנוע מחברה קטנה מהתחום לקבל מכרז ובכך גורם להתמוטטותה הוא אלים?

ומה עושים נגד אלימות? נלחמים בה? מענישים? מחוקקים חוקים חדשים? עושים שבוע האלימות בתי הספר? פעם בהרצאה שעשיתי , אבא אחד מהקהל הרים יד ושאל ”ומה אתה רוצה שאני אתן לה פשוט להחטיף לכל ילד שמגיע אלינו? הוא דיבר על ילדתו בת השנתיים. בעודי משותק מפחד מהבעת פניו הוא המשיך ”אני, הגבול שלי זה אלימות. אני מקבל שצריך להקשיב להם ולתת להם ולהיות סובלניים אבל לא צריך להגזים. כשזה מגיע לאלימות, זה הקו האדום שלי ואני לא מוכן שהיא תרביץ!”
המבט האלים שלו השתיק אותי וויתרתי. מה יש להגיד.

הנה המקור , המעיין הנובע, האינסופי של התוקפנות והפוגענות בעולמנו. בית חרושת לאלימות. אבא שכל כך נסגר והופך לנוקשה כשמדבר על ילדה בת שנתיים שנותנת מכה הוא ילד מוכה בעצמו. האימה שמנהלת אותו לא באמת קשורה לטקסטים הנאורים שהוא משמיע על התנהגות נאותה. היא מגיעה מהאימה שלו עצמו כילד מפני אטימות ונוקשות של הוריו, שפגעו זה בזה או בילדיהם או גם וגם. ככל שיש במשפחה פחות מקום לכעס ולעלבון ולתוקפנות כך הילדים תוקפניים יותר. חלקם מוציאים את זה על האחים, חלקם על ילדים בבית הספר, חלקם שומרים את זה בבטן טוב טוב ומוציאים את זה על עצמם במחלות ובאסונות שיוצרים שוב ושוב, חלקם נראים ממש רגישים ומאופקים עד שמישהו חוצה גבול שלהם. ואז ילדם הקטן או האישה שלהם או העובד שלהם במשרד הופכים להיות שק החבטות.

שיטות ההענשה המקובלות רק מעמיקות את הכאב. ילד שביקש מהוריו לגיטימציה לרגשותיו הבריאים, לכעס שלו לזעם שלו לתסכול שלו, לתוקפנות שלו ולא קיבל, נאלץ לתת להם ביטוי במקומות לא לגיטימיים. עם אנשים אחרים בדרך כלל חלשים ממנו. בגלל שמאמא ואבא כבר למד שמדובר ברגשות אסורים, הוא אינו יכול לתת לעצמו לגיטימציה לרגשות האלה ודואג לבטא אותם במקומות שימחישו היטב את האמונה שאימץ מהוריו, בסיטואציות שיגרמו לו להצטער על כך.

באה מערכת הענישה ושוב אומרת – אין מקום לך ואין מקום לרגשות האלה שלך בעולמנו- לך מכאן ותתבייש לך. אם רק היו באים אליו אז, כשהיה ילד, אם רק היה אבא בא אליו ואמר לו, תכעס, חמוד שלי, תצעק, תגיד לי את כל מה שמתפצץ בתוכך, גם עליי אתה יכול, אתה יכול לשנוא אותי, יכול לחשוב עליי את הדברים הכי איומים, הנה אני כאן איתך… אם היה מרגיש את אבא שלו חזק ופתוח, לצידו מרגיש ומכיל את הלבה הזאת המתפרצת השורפת שמבקשת להשפריץ מתוכו ולהרוס הכל… אם רק היה מרגיש שהיד הזאת של אבא על הכתף שלו חמה ובוטחת ונשארת, גם אם רועדת מעט, נשארת בתוך כל הסערה הזאת, היה יכול לתת למפלצות האלה לצאת החוצה, להציף את החדר, להציף את הבית, והם היו שואגות ומשתוללות וביחד עם אבא גם היו נהפכות בזמן הנכון לחברות שלי, כמו ב” מקס וארץ יצורי הפרא” של מוריס סנדק.

בעולמנו שוחר השלום מקפידים עדיין הורים דור אחרי דור להנחיל לילדיהם את האלימות כדרך חיים. בשני הערוצים. בערוץ העשייה, רוב ההורים משתמשים בכוחם מול ילדיהם. משתמשים בכוח כדי לאלץ את ילדיהם לעשות מה שאמא ואבא רואים לנכון. ההורים גם תומכים ברופא שמחדיר בפתאומיות את המזרק לידו הדקיקה של ילד בן שנתיים בלי בכלל לדבר איתו ולהביט לו בעיניים, ההורים צועקים “עכשיו הביתה, מקלחת ולישון ” כשנמאס להם להיות בגן הציבורי, בלי לראות באיזה מצב הילד שלהם ובלי לתת לו יד לסיום המשחק, הורים כופים על ילדיהם ללכת לבית הספר שבו האלימות מובנית בעצם העובדה שמחליטים מה תלמד איך תלמד מתי תלמד, בתחרותיות שהמבוגרים משליטים באמצעות ציונים, בכוחנות שבין הילדים שכולם בעצם במצוקה ובהזדקקות למעט הקשבה ורגישות, הורים כופים על ילדיהם להיות אצל הדוד או אצל הסבתא וגם מכריחים את ילדיהם לנשק את מי שראוי בעיניהם ולהפסיק להיות חברים של מי שהוא “לא השפעה טובה”.

בערוץ ההויה, ילדים לומדים לחיות באלימות בהשראה מהוריהם. כשאבא גאה שהצליח למכור את הסחורה לפרייר שלא ראה שעובדים עליו הוא כמו ממליץ לילדו שינצל את כוחו נגד כל מי שחלש בבית או בבית הספר. וגם כשאמא פשוט עסוקה במאבקי כוח עם אחיותיה על אהבת אבא שלה, הילד שלה מבין בחושיו החדים שכך כדאי להיות ושהפעלת כוח ושלפגוע באחרים זו הדרך הנכונה לקחת את מקומך בעולם הזה.

לדוגמא: המצב הבטחוני.
יצאתי אז לקור הגלילי, לבוש בדובון לשמירה סביב גדר הבסיס. הסיבה שהקפדתי ללבוש מעיל גדול בכל השמירות לא היתה רק הקור אלא גם האפשרות להסתיר מתחתיו ווקמן ואזניות, אפילו כשעמד ודיבר איתי הרס”ר שבודק את השומרים הוא לא עלה על זה. באותו לילה בדיוק במשמרת שלי בין 22:00 ל02:00 היתה בגלי צה”ל תכנית לזכרו של ג’ון לנון. שנה להרצחו. השמיעו ראיון מרגש איתו שהוקלט חודש לפני מותו, שבו הוא קורא לכולנו להתעורר ולהאמין שאפשר לשנות ואחר כך שמו את imagine. ואני הולך לי בחושך לאורך הגדרות, ברוח פראית ובוכה לי ממש מיבב מהתרגשות , הזדהות עם האיש הזה, עצב על שהלך ופתיחה בלב מהשיר ומהתמימות והאמונה שבו שממש לקחתי ממנה עוד ועוד לעצמי. ושם הוא אומר (בתרגום שלי) : ”דמיינו שאין מדינות , אני תוהה אם תוכלו, שום דבר להרוג או למות בשבילו, אחווה בין בני אדם״. אז עוד האמנתי שהדרך להגשים את החלום שלי ושל ג’ון היא לצאת להפגנות, להחליף ממשלות, להטיף לשלום להחזרת שטחים…

יש דרך קיצור. המלחמות בין מדינות שהן למעשה מלחמות בין גברים, הן מלחמות על אדמה ועל כבוד. הן מתחילות בבית, כמעט בכל הבתים, מתקיימת מלחמה. ילדים לומדים מהוריהם בערוץ העשייה, שצריך להילחם בשביל לקבל. להילחם באחים שלך על תשומת לב מאמא ואבא, להילחם ולנצח את שאר הילדים בכיתה בלימודים, לנצח בתחרות שחייה,  תחרות יופי, תחרות כשרונות.

כל המבוגרים בטלוויזיה עסוקים בתחרות על משהו, קוראים לזה תחרות הוגנת אבל איך תחרות יכולה להיות הוגנת. כשיש תחרות יש מנצח ויש מפסיד. כמו במלחמה. המבוגרים גם מלמדים את ילדיהם שתמיד יש אויב ושהגיבור הוא זה שמשיג את האויב ומנצח אותו. יש את הרע שרוצה לכבוש את העולם ויש את הטוב שרוצה להציל את העולם והמלחמה ביניהם, כך מלמדים המבוגרים בסרטים שהם יוצרים ובהערצה שלהם לשוטרים עורכי דין, לוחמים ומאפיונרים.

להיות טוב זה עדיף על להיות רע אבל הכי מגניב זה הקרב. המלחמות על אדמה ועל כבוד כמו זו שמתקיימת כבר מאה שנה בין ישראלים לערבים אמנם מביאות לסבל נורא אבל במקביל, באותם בתים שבהם מייחלים לשלום וכואבים את השכול מזינים את המלחמה. מגנים את הילד על תמימותו, על חוסר נכונותו להילחם. דוחפים אותו לנצח. מהללים את האח הגיבור (בטניס או בטייס לא משנה), מבהירים באלף דרכים שעצמה = כוח. וכוח = היכולת לשרוד ולנצח. כשהם מקשיבים לערוץ ההוויה, לזהות האמיתית של אמא ואבא, מתחברים למה שחשוב באמת. ומה שברוב הבתים חשוב באמת זה הרכוש, החומר. כשג’ון לנון ביקש מאיתנו לדמיין שאין ארצות, הוא בטח חשב שכל כך נאהב אחד את השני, שכבר לא נרצה גבולות והפרדות בינינו, יהודים וערבים, תורכים וכורדים סינים וטיבטים וכו’.

אני לא מעיז ללכת כל כך רחוק. אני מסתפק בילד שאבא שלו לא ממש שם לב אם יש שריטה בדלת הקדמית של האוטו. הוא גם שם לב שכשנשברת לאחותו כוס בכיור, אמא שלו נשארת חביבה ומחייכת כמו שהיתה. הוא שם לב שאבא ואמא עסוקים במה שהם מרגישים , עסוקים בפנימיות שלהם ולא רק בעליות המחירים ובמחשב החדש. הילד הזה גם לא מרגיש שחשוב כל כך להחזיק באדמה. הוא יכול לגור פה ויכול לגור שם. אדמה בשבילו היא הזדמנות לביטוי, אפשרות לזרוע ולגדל צמחים, אדמה בשבילו היא לא כמו צעצוע שילדים נלחמים עליו “זה שלי ”.

בשוק באסטנבול התמגנתטי לחנות של בבושקות. יפהפיות עם עיטורים עדינים באדום ושחור וזהב. בחרתי אחת שהיו בה 13 בובות שהקטנה ביותר בגודל גרעין חמנית. ממש התאהבתי בה. כשהגענו למלון פיול פתחה אותה בעודי מסתכל בחרדה מתאפק שלא לחשוף את חרדתי לרכוש החדש שלי. ואז בשלב המכריע, הבובה הכמעט הכי קטנה זה עף לרצפה וקרום העץ הדקיק שלה נסדק יחד עם קרום הנאורות הדקיק מאד שלי ופשוט צרחתי “למה!!!” היא היתה בשוק ואני בטרנס לא יכול להרגע ועסוק בהסברים (מופלצים, אפשר להודות כבר) לכעס שלי ולרגישות שלי: ”פעם אחת אני כבר קונה לעצמי משהו יקר, משהו שחשוב לי… וכו'” יכולתי להרוג בשביל הבבושקה שלי. כי אם הבבושקה או הסטריאו או הספר או האוטו או גוש קטיף זה אני – מן הראוי שאלחם עליו ואהרג עליו או לפחות אשלח מישהו שיהרג עליו בשבילי. אם זה לא אני, אם זה רק אפשרות שלי להתבטא, אז על מה יש פה להילחם? הרי לא ניתן לקחת ממני את מה ששלי. ומה שניתן לקחת ממני הוא בטח לא שלי.

לדוגמא : המצב הרוחני
…אם לסבתא היו גלגלים, אם לגורו היו ילדים….

כמו שאין פרפרים בגטו, כך אין בדרך כלל ילדים בעולם הרוחני. אוהבים להיזכר בהם, להשתמש בהם כדימוי, מרבים להתחבר לאהבה דרך הילד הפנימי ודרך הילד הדמיוני שלי, אבל איכשהו נבנה לו קרום עבה ומוחשי בין ההתפתחות הרוחנית של מבוגרים לבין הילדים שלהם, לבין ההורות שלהם. להפרדה הגלויה שבה ההתפתחות הרוחנית היא תמיד מחוץ לבית, בשיעור או בסדנא שבהם הכניסה לילדים אסורה, מתלווה גם הפרדה סמויה, במוח.

זה כבר לא מפתיע אותי לפגוש גבר מרשים שעיניו זוהרות באור הידע הנשגב, שמלמד את תלמידיו חמלה וקבלה וחופש וכשחוזר לביתו מעיף מבט חטוף אל ילדו שמשתוקק לתשומת לבו וגוער בו בציניות, אחר כך מבטיח לו כמה הבטחות ונעלם לו לחודש או חודשיים, חוזר אל תלמידיו שכל כך זקוקים לו. זה גם לא מזעזע אותי כבר לפגוש אנשים שכבר “ותיקים” בתחום, היו שם, ולמדו אצל ההוא והשתחררו מהפחדים ומחוברים ליחודיות ונותנים מקום לרגשותיהם ובמקביל שולחים את ילדם לבית ספר שבו אף אחד לא שם לב אליו ואל רגשותיו ” כי חשוב לי שהוא ילמד ושתהיה לו מסגרת”. הקטע שתמיד מרגש ומזעזע אותי בסרט “שיער” הוא הקטע שבו אשתו של באד, השחור מבין ההיפים פוגשת אותו על הגשר אוחזת בידה את ילדם שנראה כבן 4, ושרה לו, לבאד כשהוא מתרחק משם בזעם :
“how can people be so heartless, easy to be hard, easy to say no”
במיוחד אנשים שאכפת להם מזרים, מאי צדק חברתי ומהשלום העולמי ויכולים להיות כל כך קשים ואטומים עם הילד שלהם והאשה שלהם שזקוקים להם כל כך.

כשמחפשים מתחת לפנס, הכוונה האמיתית היא לחפש, לא למצוא. כך אפשר לקדם את ענייני הקוסמוס ולדאוג לדולפינים , ליערות הגשם ולרעבים בסומליה בלי לשים לב ששלום העולם שלך, מונח כבר על כתפיך, שיש לך אפשרות לעשות את ההבדל שם בבית עם הילד שלך שרק אתה יכול לרפא, שרק ממך מבקש לקבל. שרק מתוך העיניים שלך יכול לקרוא את התשובה לשאלתו ” האם אני יקר ערך? האם אני חשוב לך יותר מכל? האם הקיום שלי כאן בעולם , יש לו משמעות בכלל”. אחרי שלא יקבל את התשובה שמבקש ואחרי שינסה שוב ושוב, הוא יוותר. ואז הוא יגדל וירגיש את הריק בתוכו ויפגוש עוד אנשים עם ריק בתוכם וביחד הם יצאו למזרח וילמדו במערב ויחפשו שנים על גבי שנים תשובה נחרצת ממורים ומכתבים ומנשים ומאלוהים לאותה שאלה שאתה יכולת לתת לה תשובה, אז בבית הסתמי הכל כך חומרי שלך, כשילדך הביט לך בעיניים ובידו הפתק שכתב במיוחד בשבילך באותיות שרק הוא יודע לקרוא…

ודוגמא אחרונה: הצדק
המשוואה המקובלת אומרת : קח עורך דין תוסיף לו שופט תצרף כמה אזרחים טובים ושוטר = קיבלת צדק. כמו בעוגה, תכפיל את כמות הרכיבים תקבל כפול צדק. ומה הם עושים שם? אולי מנסים לפתור קונפליקטים? ואולי הם יוצרים קונפליקטים. נדמה לי שלא זה ולא זה. המאמץ של בתי המשפט לפתור קונפליקטים בצורה אנושית הוא כמו המאמץ של ילד שחותר בקאנו נגד כיוון הזרם. הזרם הרחב מגיע מכל הבתים שלנו שבהם ילדינו לומדים דור אחרי דור – להתמקח. לא לתת אמון. לא להיות תמימים.

נפלתי בעצמי לפח הזה כשרצינו לקנות בית. פתאום הפכתי בעידוד חברים ומומחי נדל”ן ועורכי דין ליצור חשדן ומפוחד. אימצתי את הגישה המקובלת שלפיה מי שמוכר בית ומי שקונה ממנו הם אויבים. מנסים בצורה גלויה או סמויה לתת כמה שפחות ולקחת כמה שיותר ” אחרי הכל מדובר על הרבה כסף, אתה צריך להתבגר ולהיות ערני, שלא יעבדו עליך” התוצאה של הבלבול הזה היתה שבעל בית שכמעט קנינו ממנו – תבע אותנו למשפט. ואז התעוררתי. חזרתי להיות מי שאני באמת כבר כמה שנים, תמים ובוטח ומנותק מזרמי החשדנות העכורים שחולפים כאן מסביבנו. לבטוח בזה לחלוטין זו היתה ההתעוררות שלי, ההתבגרות שלי. וכמה ימים אחר כך מצאנו את הבית שלנו, שהבעלים שלו נהיה חבר שלנו וכל העברת הבית התקיימה באמון מלא ובשקיפות מלאה בינינו עם או בלי עורכי הדין.

ילדה שרואה את אמא ואבא שוב ושוב לא מסכימים אבל גם לא נבהלים מזה ויוצרים מתוך האי הסכמות מציאות חדשה בכל פעם, היא לומדת שקונפליקט הוא הזדמנות להיפגש ולא סיבה להיפרד. ילדים כמוה לא יזדקקו לבתי משפט כשיהיו גדולים. בתי המשפט בשבילם משמשים להנצחת היריבות והריחוק והמשוואה המרעילה: אתה לא מסכים איתי כנראה שאתה לא אוהב אותי (“להתראות בבית המשפט”). יצא לי לפגוש ילדים ממש קטנים, כמו לוחמי צדק בני 4 שבמקום לשחק ולהנות וליצור פתרונות חדשים וחוקים חדשים עסוקים בהקמות של ועדות חקירה, עסוקים ב”מי צודק”. הסבים בצחוק מהול בגאווה אומרים ”הוא יהיה עורך דין מעולה״.

הם אולי לא שמים לב שהוא כבר לא ילד. הצדק, כמו להרבה מבוגרים בעולמנו, חשוב לו יותר מההנאה, יותר מהרגישות, יותר משמחת החיים וההרפתקאה. בעזרת אמא ואבא שמעדיפים להסביר מאשר להרגיש הוא כבר עבר לחיות בבית משפט.

חמים ונעים פה מתחת לפנס, למה לקלקל?
כל כך הרבה אנרגיה מושקעת בחיפושים אחר המטבע, מתחת לפנס ולא שם בחושך איפה שנפלה לנו. למה?
לא סתם, לא סתם. כי ללכת לשם לחושך, זה להביט אחורה על ילדותינו, על ההורים שלנו, על הבחירות הבלתי נתפשות שעשו, על התרבות שלנו , שאנו כילדיה מחוברים אליה בכל מיני חוטים סמויים, נאמנים לה ומבקשים בסוף יום של קיטורים והשמצות לשוב ולהלל אותה, להודות לה ולפאר אותה ביחס לכל המשפחות והתרבויות האחרות. תעשו נסיון קטן, תפנו לאמא או אבא שנטשו את ילדם לילה אחרי לילה בבית הילדים בקיבוץ – ותשאלו: “איך יכולתם? ” כמעט תמיד, תגיע התשובה בסוף לאידאולוגיה המיוחדת ולצדדים היפים של אותה תרבות מוזרה.

להביט לחשיכה זה להגיד שהמלך עירום. הסימפוניות על הכיפאק, הספרות יפהפיה, הישגי המדע מדליקים, הרפואה הסינית מדהימה, חוכמת הזן מרשימה וחכמת התלמוד מאלפת אבל הילדים… הילדים לא מקבלים ומעולם לא קיבלו מהוריהם (לא מהמדינה, לא ממערכת החינוך, לא מלשכת הסעד, מהוריהם) את מה שביקשו.

זה כמו לבקע את הסיפור שעליו עומדות רגלינו. לקחת את התנ”ך, לעטוף אותו בברית החדשה ובקוראן, לצרף את הבהגוואדוויטה ואת הטאו טה צ׳ינג ולזרוק לפח. לזרוק לפח את מה שמקיים אותנו – האמונה שאמא ואבא וכל קודמיהם אמנם אהבו אותנו, אהבו אותנו כמו שאנחנו ביקשנו.

זה לא פשוט, עדיף להישאר מתחת לפנס להתחממם באורו האשלייתי ולהמשיך לחפש. יש מימון לחיפושים מהמדינה מהאו”ם, מכל הארגונים הותיקים והחדשים שמייצגים את אמא ואבא, דואגים שנמשיך לחשוב שהם ממש ממש בסדר. וגם אנחנו.