אני רואה אותך.
אני מתפעם מיופייך.
אני נרגש בכל בוקר מחדש מהאפשרות שקיבלתי ממך, 
להיות הקרום ששומר עלייך,
הקרקע שמזינה אותך, המרחב לריקוד שלך,
לניסויים החדשניים שלך בחיי חופש.
אני רואה את עצמי, גוש יפהפה של כאב ויופי,
שכבה על גבי שכבה של צלקות העבר ומאמצי ההווה,
בתוכי מנצנצת האמונה שאתן לך,
בכל בוקר מחדש,
את מה שיש לי,
ואת מה שאין בי,
וגם את מה שמעולם לא קיבלתי מאף אחד.
אני רואה אותנו כאן מחוללים מהפכה,
פוצעים את ידינו הרכות בגושי הבטון,
שיצקו דורות על גבי דורות של הורים,
שותפות פלאית שלא נבראה מעולם.
אני מתפקע, נרגש מהאפשרות שיחד,
שנינו,
בפסיעות קטנות, מהוססות,
ניצור חיים חדשים.
שבהם להתבגר זה כבר לא לוותר.
שבהם התמימות נשמרת כאוצר הממלכה,
מחייה כל רגע, כל מפגש בין אדם לאדם.
שבהם לך ולי יש מקום מוגן,
מובטח, לנוח בו, לתת ללב הרוטט שלנו לנשום בו,
נשימות עמוקות, בלי פחד, בלי מאבק,
חיים שבהם אנחנו ביחד.
ללא שום מאמץ.
* יום זכויות הילד הבינלאומי