ילד זה לא מקרר


אשה אחת אמרה :
” נגיד שעצרתי והקשבתי והכלתי והבנתי שמדובר בבקשה השלישית – הבקשה ליחודיות.

והבנתי שכל הכאב שהילד שלי מחולל בבית נובע מזה שאני חלשה, וכל הזמן מתחננת להערכה חיצונית. נגיד שכבר ברור לי שהילד שלי משתלט על הבית ופורץ את כל הגבולות רק כי אין לו מרכז לחיים, אין לו אמא שבוטחת בעצמה ומנהיגה גם אותו. נגיד שכל זה ברור, אז מה? 

אז עכשיו אלך לטיפול בערך העצמי שלי שיקח חמש שנים? ומה עם הילד שלי ? נגזר עליו לגדול כמו שאני גדלתי – בלי שייענו לבקשה הכל כך בסיסית שלו להרגיש מיוחד ומופלא כמות שהוא?”

אמרתי לה : ” אני לא יודע לגבי החמש שנים. אני כן יודע שבהרבה מקרים צריך לבקש עזרה כדי לתת לילדינו את מה שהם מבקשים”.

אמרתי לה  : ” ילד זה לא מקרר. כשהוא מתחיל לשבש את חיינו זה לא בשביל שנתקן אותו. זה בשביל שנהיה איתו. בצד שלו. ובגלל שכל כך התרחקנו מהצד החי של החיים, לפעמים צריך הרבה זמן והרבה סבלנות כדי לחזור לשם. לפעמים לא. “

אמרתי לה גם : ” ברגע שאת מסכימה להפסיק לנוע באוטומט, מסכימה לצאת לדרך חדשה בכל מה שקשור להערכה שלך לעצמך – כבר הילד שלך מקבל ממך משהו שאת לא קיבלת מהורייך. כבר הוא לא לבד עם הבקשה שלו להרגיש מרכזי ומיוחד – גם אם התהליך שלך רק התחיל.”

וגם אמרתי לה : ” תראי אותי למשל. אני כבר גדול, מנוסה מאד בלהקשיב לשלושת הילדות שלי. ואני גם מאד מאד עסוק. לא פחות ממך. וגם – אני במסע של כמעט שנה עם הילדה שלי שבו בכל פעם מחדש אני :

א. כועס ומתייאש.

ב. רוצה כבר למצוא את הטריק הנכון כדי לתקן אותה ולחזור אל “החיים הטובים”

ג. נזכר שהיא לא מקרר ונזכר שהתחייבתי בפניה (מבחינתי) תמיד תמיד להקשיב להכי עמוק שלה.

ד. עוצר.

ה. מבקש עזרה.

ו. מקשיב עד הסוף.

ז. מגלה מה היא מבקשת, מה השינוי בי שעכשיו נחוץ.

ח. מתחיל להשתנות ולשנות בעוד צורה חדשה ומדוייקת יותר מקודם.

זה מה שאמרתי לה.

דילוג לתוכן