מאותה הסיבה שחוגגים את יום האשה או את יום השואה. אין לנו “יום הגבר” או “יום הספורט” או “יום העיתונאי” כי אנחנו מקדישים יום מיוחד בשנה לדברים הנשכחים. הדברים שבכל הימים האחרים בשנה אנו עלולים למצוא אותם מקבצים נדבות באחת מהסמטאות החשוכות של התודעה שלנו.

“איך זה יכול להיות?!?” אולי תשאלו, שהמשפחה, האנשים הכי קרובים לנו, המזבח המרכזי בפולחן התרבות הצרכנית האמריקאית שאנו בנייה המצטיינים – “הרי המשפחה שלי חשובה לי יותר מכל דבר אחר?”

אז אני מציע שמדובר באשלייה. המשפחה בתרבות שלנו, כמו הקוליסאום או הכותל המערבי היא חורבה עם המון רייטינג. ולמרות מה שמאד מקובל לחשוב, רוב הזמן, רוב האנשים, ומגיל מסויים גם רוב הילדים (כמה כואב) רוצים לברוח מהמשפחה שלהם למקום טוב יותר.

תשאלי את עצמך – עד כמה יכולת את כילדה לפרוח – בתוך המשפחה שבה גדלת? לדעת שמתעניינים בך באמת, לקבל תמיכה לקשיים ולחלומות שלך?

תשאל את עצמך – עד כמה אתה מביא לחיי המשפחה החדשה שבנית, אשתך וילדייך, את העצמה, היצירתיות, הסבלנות, החזון והמסירות שאתה מביא לתחומים אחרים בחייך, כמו העבודה, התחביבים או החברויות הקרובות?

האם המשפחה הפרטית שלנו היא מרחב לפריחה?

למה כל כך קשה לנו להיפגש עם היקרים לנו מכל?

בואו נזכר. בואו נזכר שכשאוהבים מישהו נותנים לו את מה שהוא רוצה לקבל ולא את מה שאתה רוצה לתת. נזכר להתבונן בעיניים ולהקשיב. נזכר לשאול במקום לתת תשובות, להתענין, להעדיף את הנוכחות על פני התפקוד.

בואו נזכר. נזכר לתת לנו ההורים את מה שממלא את נפשנו. נזכר שאנחנו לא פקידי תפקוד אלא מעבר להכל (ובראש ובראשונה) בני אדם שראויים לחמלה וזקוקים להתחדשות והרפתקאה ומשחק לא פחות מילדינו.

בואו נזכר. לאהוב לילדינו בדיוק כמונו. נזכור מה לא אהבנו כשהיינו ילדים בהתכנסויות המשפחתיות, בכל מה שהיה “צריך” ונאפשר לילדינו מפגשים אמיתיים, נטולי זיוף. נאפשר להם לבחור. נאפשר לנו ולהם להפגש באמת של הלב ולא להיות תפאורות במשחקים של אחרים.

בואו נזכר. נזכר שקונפליקטים הם לא סוף שיחה. אלא תחילה. שקושי לא נועד ש”יתקנו” אותו אלא כדי לאפשר התבוננות חדשה ומפגש חדש. שמאבקי הכוחות יכולים להפוך למפגשים בין רצונות. והמפגשים האלו, גם אם קשים, יחוללו קירבה והבנות חדשות. יאפשרו לנו לראות באור חדש את עצמנו ואת הילדים שלנו. לכרות בריתות חדשות של אמון וקירבה וחופש.

בואו נזכר. שמי שהם חשוב יותר ממה שהם עושים (או לא עושים)

מי שאנחנו חשוב יותר ממה שאנחנו עושים (או לא עושים)

ובסופו של יום – כשהמרחב המשפחתי יהיה חופשי ופתוח וגמיש ואוהב – כולם ירצו לחזור אליו. בדילוגים 

יומשפחה שמח.