לבד בקושי
את הינקות שלי, את הילדות והנעורים שלי עברתי לבד. לא רק שלא היה אפילו בנאדם אחד שידע מה אני מרגיש ומתי קשה לי, גם אני עצמי כבר מגיל 4 חייתי בתוך סיפור שלפיו אני חזק, אני מסתדר לבד, ואני כמובן יכול גם לעזור ולתמוך ולטפל באחרים (“החלשים”) כשהם לא מסתדרים.
מוכר לך הסיפור?
לקח לי הרבה שנים להודות שאני ממש לא מסתדר לבד, להעיז לבקש עזרה, להסכים לתת אמון ולהישען ואז גם לבחור במודע, לתת לחולשה ולחוסר האונים שלי מקום מרכזי ויקר בחיי.
לקח לי עוד הרבה שנים כמטופל, כמטפל וכמכשיר מטפלים לגלות מהו המרכיב האחד שמאפשר לנו כשאנחנו בקושי, לרדת מהנתיב האשלייתי של “זה לא נורא, אני מסתדר” ולעלות על נתיב בוגר ואחראי של “קשה לי, אתה יכול בבקשה לעזור לי?”
קוראים למרכיב הזה הכלה מוחלטת.
המלחמה הזאת שמטה לכולנו את הקרקע. אני מאמין שבכל בית במדינה הזאת יש עכשיו ילד או אישה או איש שרועדים. מבוהלים, או מבולבלים או מיואשים. ואולי הם רועדים כבר כמה חודשים. ובשונה מאסונות קודמים במדינה, הרעידה נמשכת. כי החיילים ממשיכים להיות בסכנה והמפונים ממשיכים לחיות בגלות והחטופים עדיין חטופים. זה כמו לחיות יותר מ 3 חודשים על ספינה בים סוער כשהנווט בכל בוקר עולה לתצפית ומכריז שהוא לא רואה שום יבשה. לא רואים את האופק.
אז דווקא בגלל המלחמה, אותו קול שבזכותו שרדנו את ילדותינו, אותו קול שמסנן בלחישה, או מדקלם בקול סמכותי – “אני מסתדר”, חזר לנהל את חיינו. חזר לעטוף את האמת הרועדת בקרום של אשלייה.
הקול הזה לפעמים הוא בריא. כי לפעמים באמת חייבים לתפקד ולהוביל ולתמוך ולהחזיק את האף מעל המים. אבל הרבה פעמים, גם כשאפשר לעצור לדקה או ליממה, וגם אל מול העיניים הטובות, האוהבות, הנכונות, ששואלות אותך “מה שלומך?”, גם אז, בזמן שעל פני השטח קול “רציונלי” מסביר למה זה לא הזמן, מתחת לפני השטח, אותו פחד עתיק מילדותנו, הפחד ששוב ניתן אמון ושוב נישאר לבד עם הקושי, מנהל אותנו ואנחנו ממשיכים לתחזק את קרום האשלייה, עונים “סבבה, את יודעת, מלחמה”, ממשיכים להישאר לבד עם הקושי, וממשיכים לרעוד. לבד. וזה לא טוב. וזה גם לא הכרחי.
