לעולם אני לא אשכח את תחושת האשמה המתמדת שלי כלפי אמא שלי. אפשר בלי הגזמה לקרוא לה “נעימת הנושא” של ילדותי. ונעוריי. האם זה בגלל כוס החלב ששפכתי על הטלוויזיה בגיל חמש? או בגלל שכנער תמיד איחרתי בימי רביעי אחה”צ כשנסענו לבקר את סבא וסבתא? או בגלל שלא הצלחתי להציל אותה מהבדידות והמרירות שכיסו אותה כמו קרום מיובש מהיום שאבא שלי עזב אותה סופית

ומה איתך? מוכרת לך תחושת אשמה כזאת. מין ידיעה עמוקה שחטאת כלפי היקר לך מכל, שהחטא הוא נורא ועצום ושרק אם תתמיד/י בתחושת האשמה, תבקש/י סליחה ותשנה/י את דרכייך, אולי אולי אולי ייסלח לך.

אולי תקבל/י בחזרה את המקום שהיה לך לפני שחטאת. אהבה פשוטה. הערכה. חיבוק.

האם המלים “חטאנו לפנייך אנא רחם עלינו” הם באמת דיאלוג בין אדם לאלוהיו? אולי זו הפתולוגיה שהפכה כמו במקרים כל כך רבים לאידאולוגיה? אולי בכל פעם מחדש אנחנו חשים את ההתרגשות והעצמה והתקווה שבתפילה הזאת – רק בגלל ילד או ילדה קטנים ופגועים בתוכנו, תמימים כל כך, פגועים כל כך, משתוקקים שאמא או אבא יסלחו סוף סוף. שאולי הפעם יתנו לנו את ההרגשה שאנחנו סלוחים. שלא באמת חטאנו. שהמבט האטום, או האדישות או הכעס שהתפרץ עלינו היו בלבול. שלא משנה מה עשינו ולא משנה מה נעשה – אנחנו סלוחים.

לא צריכים לעבוד יותר, להשיג יותר, להשתנות – בשביל שיסלחו לנו.

בגלל שאני כבר לא ילד (סוג של סבא תכל’ס) – כבר אין לי אפשרות לצפות שאמא או אבא יצילו את המצב. שיבוא מישהו גדול וחזק ויסלח לי. האלוהים שבתוכי מאפשר לי לסלוח לעצמי. עכשיו. זה לא קל. הרבה יותר קל לסלוח לאחרים.

הנה תפילה חדשה ליום כיפור.

לא קל לי למלמל אותה. עוד לא מעיז לשיר אותה. אבל היא התפילה של האדם החופשי, הבוגר, האוהב שאני.
תפילה חדשה. טובה במיוחד לנו ההורים, שרוצים להפסיק להרגיש אשמה על כל מה ש”לא הולך לנו” עם ילדינו:

אני סולח לעצמי. עכשיו.

על כל הטעויות והפגיעות שלי שגרמו לכאב ולהרס בעבר.

על כל הטעויות והפגיעות שלי שיגרמו לכאב ולהרס בעתיד.

אני הבורא של חיי.

מעולם לא חטאתי.

אני סולח לעצמי במו ידיי.

כל פגיעה שפגעתי – כאבה לי כל כך.

כל טעות שטעיתי – הסיטה אותי מנתיב הפריחה שלי.

והנה אני כאן, מסור לטוב ולאהבה שבי.

אני הבורא.

אני סולח.

גם בלב המהומה והכאב אני טהור וטוב וראוי לאהבה על עצם קיומי. כמו שאני. עכשיו.

אני מעיז לסלוח לעצמי על העבר וסולח מראש על העתיד.

אני מסכים לנתק את הקשר בין המעשים והבחירות שלי לבין האהבה שלה אני ראוי.

אמן.