לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע”ז:

1. הנידון : המלצתינו לסגור כל בתי הספר הקונבנציונליים שמחנכים לאלימות ולעודד יצירת מסגרות חדשות לילדים בגילאי 6 – 18 שמבוססות על הקשבה, חופש, שמחת חיים ואהבת אדם.

2. כללי :

א.  במסגרת תפקידך נפתחות לפניך אפשרויות מרתקות לשיפור החברה הישראלית. זה לא שהכל כאן רע, אבל בהחלט ישנם תחומים שאדם “בעל ביצים” וקשוב באמת יכול לחולל בהם שינוי עמוק ומאד מועיל.

ב.   במסגרת ההמלצות –  שלא נתבקשנו להגיש לך מרוב שאפילו לא שמעת עלינו – בחרנו להביא השבוע המלצה הנוגעת לבתי הספר הקונבנציונליים ולנזק האדיר שהם מביאים לחיי כל המעורבים בדבר.

ג.  בכללי, מדובר באלימות שיטתית שמפעילים הורים על ילדיהם באמצעות בתי הספר. אם נסכים על כך שאלימות היא שימוש לרעה בכוח, נוכל להבחין בוודאות שברוב העצום של הבתים הילדים הולכים לבית הספר שלא מבחירתם החופשית אלא מתוך כניעה להוריהם. כיוון שההורים הם בעלי הכוח לא יקשה עלינו לומר שההורים משתמשים בכוחם אם בגסות ואם בעדינות, אם במודע ואם שלא במודע כדי לאלץ את ילדיהם לבלות יום יום במוסדות שלא היו הולכים אליהם מבחירתם החופשית. בדומה לאסירים שנשלחים לכלא או חולי נפש שנשלחים בכפייה לבתי חולים פסיכיאטריים.

3. פירוט :

 א. התנצלות והבהרה.

אוקיי, עברנו את הפתיח, נראה שהצלחנו ללכוד את תשומת ליבך כבוד השר וכבר אפשר להרפות מהסגנון התוקפני והמתלהם שאיתו פתחנו ולהתחיל לדבר ברצינות. רק לפרוטוקול נציין שהיתה זו הדגמה קטנה אך מלוכלכת לאלימות, כלומר לשימוש לרעה בכוח. את הכוח קיבלנו מהקורא מרגע שצדנו את תשומת לבו. בדיוק כמו ערוצי הטלוויזיה המסחריים או משרדי הפרסום או צלמי הפפארצי השתמשנו בכוח שקיבלנו לא רק על מנת לתת, ללמד או להעשיר אלא גם על מנת לקחת, לקדם את האינטרס שלנו תוך שאנו חודרים, תוקפים, פוגעים ומפזרים מסרים שמיועדים לקדם את מטרותינו. אם למשל תקרא את מכתבנו מלבדך גם רונית בן ברוך שהיא מורה בתיכון ממלכתי בחולון יכול מאד להיות שפגענו בה באמירות שקושרות בין מקום עבודתה, שבו היא נותנת יום יום במסירות את אהבתה וכשרונה  –  לבין המלה אלימות.

אז קודם כל – אנו מתנצלים. זה לא באמת הסגנון שלנו, זו היתה רק הדגמה.

שנית כל – האלימות שביסוד קיומם של בתי הספר אין לה שום קשר עם מורה כזה או אחר שנוהג באלימות עם תלמידיו – גם אם יש כאלה. האלימות שמדובר בה גם אינה זו המפורסמת שמאד אהובה על העיתונאים שמתעסקים בה בנדיבות, האלימות שבין תלמידים חזקים לחלשים או בין תלמידים חלשים לבין שולחנות או ספרים או בכלל מעשי ונדליזם ואימה שנפוצים בהסעות לבתי הספר ובכתות ובהפסקות. לא עלזה מדובר. כל גילויי האלימות הללו הם בסך הכל  ביטוי על פני השטח לאלימות הקשה שמופעלת יום יום, בדרך כלל מתחת לפני השטח. האלימות שמפעילים הורים על ילדים כששולחים אותם לבית הספר.

ב. האלימות על כל גווניה.

אלימות היא – שימוש לרעה בכוח. פשוט ככה. כשאדם משתמש בכוחו כדי להעניק ולהעצים ולתמוך באנשים וחיות וצמחים שסביבו הוא עושה שימוש לטובה בכוחו. כשאדם משתמש בכוח שיש לו כדי לשלוט, לעצב, לנצל, לקחת לעצמו מאחרים מדובר באלימות. אפשר להפריד בין כמה סוגים של אלימות על פי סוג מערכת היחסים בין הנפגע לפוגע.

1. כשהחוזה הגלוי הוא של אלימות בין שני צדדים. בסוג הזה שני הצדדים מעוניינים להשתמש בכוחם כדי לפגוע בצד השני , אם זה בתחרות בין חברות כלכליות, אם זה בתחרויות ספורט, בבית משפט או בדיונים צעקניים בטלוויזיה או במלחמות בין רוסים לאןקראינים או ישראלים וחזבאללה. כאן לא יכול הצד הנפגע להיפגע רגשית ממה שנעשה לו או אף להתלונן על סבל או כאב בגלל שגם הוא בדרכו התכוון לעולל זאת לצד השני אם רק יצליח.
2. כשהחוזה הגלוי הוא בין צד חלש שמנסה שלא להיפגע לבין צד חזק שמנסה לפגוע. כמו אזרחים ישראלים ברחוב הומה או אזרחים פלסטינים במחסום של צה”ל או אסירים מול הסוהרים, או בעלי חנות מול שודדים, כאן ברור בידי מי הכוח וגם הכוונה להשתמש בו לרעת חסרי הכוח. בסוג זה של אלימות קיימת ההפתעה והאכזבה והכאב כשמכת האלימות מונחתת. גם בסוג זה כמו בסוג הראשון לא קיימת מערכת יחסים בטוחה ומשמעותית בין הפוגע לנפגע לפני הארוע.

     3. כשהחוזה הגלוי הוא בין צד חלש שסומך לגמרי , ואף תלוי רגשית בצד החזק שמנצל את האמון שנותנים בו כדי לקדם את ענייניו ואף לפגוע. בסוג זה של אלימות ניצול הכוח לרעה לא רק פוגע בצד החלש אלא אף שומט את הקרקע לקיומו ולאפשרות של נתינת אמון. הצד החלש אם זה ילד שבוטח בהוריו, אם זה אשה שבוטחת באהובה, אם זה עובדים שבוטחים בבעלי החברה שבה הם מועסקים אם זה תלמיד שבוטח במורה שלו או מטופל במטפל, כאן הצד החלש נתן את הכוח לצד החזק מתוך ידיעה ברורה שהכוח הזה ינוצל רק לטובתו וכאן השימוש   לרעה בכוח חודר עמוק וממוטט יותר מבכל סוג אלימות אחר.

ג. בית הספר כמכלאה.

ובכן אדון בנט יקר, אפשר לחזור לבית הספר. אנו מניחים שתבין לליבנו, שתראה שאין כאן מין נסיון להטיל את כל פגעי העולם על מערכת החינוך המקובלת. אין כאן גם התעלמות מתפקידו החשוב של בית הספר הקונבנצינלי בהתפחות שתרבויות רבות עשו במאות השנים האחרונות לקראת חופש אישי גדול יותר והבנה עמוקה יותר של יכולותיו של האדם והאפשרויות שידע פותח לפניו. עם זאת ישנה עובדה פשוטה שכשר חינוך במאה ה – 21  תוכל להכיר בה. ילדים בריאים בנפשם כשהם בני 6 אינם מעוניינים לשבת על כסא למשך כל הבוקר ולספוג ידע שלא בחרו בו. עובדה זו כמובן מקבלת משמעות מיוחדת מכמה עובדות חדשות שלא היו ברשותם של ממציאי בית הספר הקונבנציונלי לפני  כ 200 שנה :

1. העובדה שהדרך להשיג כל סוג של ידע פתוחה כיום כמעט בפני כל אדם בלחיצת כפתור.

2. העובדה שנבדק ונחקר והוכח כבר אלפי פעמים שילדים כמו אנשים מבוגרים לומדים מהר וטוב יותר כשהם מונעים מסקרנות טבעית ולא         מכפייה ותחרותיות.

3. העובדה שמלבד בתרבויות כמו קהילות מהגרים שמטרתם העיקרית היא השתלבות בתרבות השלטת, אין כמעט שום קשר בין מידת     ההצלחה של ילד בלימודיו לבין הצלחתו בחייו הבוגרים.

4. העובדה הפשוטה היא שכמעט בכל המקרים כשילד אומר שהוא רוצה ללכת לבית הספר הוא אינו מתכוון שבית הספר מתאים לו או מרגש אותו וגם לא שמערכת העברת הידע שבנו למענו המבוגרים תורמת לחייו באיזשהו אופן.

ד. הסיבה האמיתית שבגללה ירצו ילדים ללכת לבית ספר תהיה אחת או כמה מארבע הסיבות הבאות:

1. (הסיבה העיקרית) – כי זו הדרך היחידה לפגוש את חבריהם בשעות הבוקר ולכן 75 אחוז בערך מהילדים יציינו את ההפסקות כחלק היחידי שבאמת מעניין אותם במהלך יום לימודים.

2. כי הם כבר מתובנתים לתוך מערכת של השגת ערך עצמי על ידי הצטיינות, הלימודים אינם מעניינים לכשעצמם אלא כספורט תחרותי להשגת הערכה מהמשפחה או מהחברים.

3. כי מפחדים מההורים וממה יחשבו עליהם.

4. כי יש שיעור מסוים (כדורסל, מוזיקה, טבע) או מורה מסוים שמעניין אותם ומאפשר להם “לסבול בשקט” את שאר היום.

ה. אם תשאל אדוני השר את ילדיך, אם כל אחד מאיתנו ישאל את ילדיו שהולכים לבית ספר שאלה פשוטה:

” נניח שאני מארגן לכם אפשרות לפגוש את החברים שלכם כמה שתרצו. האם יש לכם עניין בבית הספר שלכם? ”

התשובה היא ברורה. כל מי שהיה ילד והלך לבית ספר בעצמו יודע מה היה עונה עליה. יהיו כמובן ילדים שכל כך הפנימו כבר את הלחץ של הוריהם שקושר בין הצלחה בבית ספר לבין הצלחה בחיים שענו שכן רוצים ללכת. גם ילדים אלה אם  הוריהם “ירדו” מהם באמת, יענו בשלילי חותך.

ו. ניצול לרעה של כוח

בית הספר הקונבנציונלי  הוא מקום שבו ילדים נאלצים יום יום להקדיש את עצמם לספיגת ידע בצורות ובכמויות שלא מתאימים להם ולא משמחים אותם כדי לספק מטרות של הוריהם. ואין הבדל גדול אם מטרת ההורים היא לאפסן את הילדים כדי שיוכלו ללכת לעבודה או שמטרת ההורים היא שילדם ישתלב בחברה או יתקבל לאוניברסיטה יוקרתית. בכל מקרה זו מטרה של ההורים.

דמה לעצמך אדוני השר שמישהו שאתה בוטח ומאמין בו, מישהו נדמה לך שאוהב אותך ישכנע אותך לשבת כל יום באולם קולנוע במשך 5 שעות. נניח שהכסא הוא נוח, נניח אפילו שיש אוכל טעים, נניח לצורך הלארג’יות שגם החברה נעימה רק שהסרטים לא לטעמך. פשוט אתה מעדיף סרטים אחרים, וגם אתה מעדיף לראות אותם מתי שלך נוח… איך תרגיש יום יום באולם הקולנוע?

איך תרגיש עם אותו אדם יקר שבגללו אתה שב לאולם בכל בוקר? האם תסכים לזה? האם יש בעולם אדם חופשי שיסכים לזה?

כשבית המשפט שולח אסיר למרות רצונו לכלא ומאלץ אותו במשך 12 שנה לישון בתא סגור ולעבוד בעבודות שמבזות אותו – מי ששלח אותו לשם זה מוסד ממשלתי שברוב המקרים לא היה מקור הבטחון של האסיר בעולם לפני שנשלח.

אבל כשאמא ואבא שולחים את ילדם לבית ספר שמנותק מצרכיו האמיתיים, מדובר באלימות היא מסוג שלישי (ראה סעיף ב’3).

כך הילד לומד ממקור ראשון שאלימות, כלומר שימוש לרעה בכוח היא דבר לגיטימי, וכנראה גם טוב.

אחרת – הוא אומר לעצמו – ” אמא ואבא בחיים לא היו עושים לי את זה”.

ז. לא להתבלבל בבקשה.

יהיו בוודאי מבין יועציך ומקורביך כאלה שיקראו את המסמך שלפניך , יקפצו ויאמרו ” הרי ברור שהורים כופים על ילדיהם מדי פעם משהו, זוהי אחריותם כמבוגרים!” ובכן לא כדאי להתבלבל. הרי כשאנו פונים אלייך אדוני השר אנו מסתמכים גם על היותך אב לילדים בגיל בית ספר או לקראת בית ספר. ברור לנו שכאדם שקשוב לילדיו עברת כמונו מקרים קשים שבהם למעשה היית אלים כלפי ילדיך. אולי בטיפת חלב כשאחזת בילדתך בכוח בזמן שהאחות החדירה לה את מחט החיסונים. אולי כשמשכת אותה בכוח רב ואף הכאבת לה כשכמעט נדרסה.

אבל…

יש הבדל עצום בין מקרים שבהם אנו אלימים כלפי ילדינו אך מודעים לזה, מבקשים סליחה על זה ולפעמים אף בוחרים במודע באותה אלימות מתוך ידיעה שבאמת זו הדרך היחידה הקיימת לעזור לילדינו , לבין האלימות שמופעלת מתחת לפני השטח יום יום לא במודע באצטלה של דאגה לילדינו ומתוך התעלמות שיטתית כמו במקרה של השילוח לבתי הספר.

קל מאד לעשות עניין ולהתעסק בסוגים המוקצנים של האלימות, כמו הטרור והמלחמות ומעשי האונס והשוד ואלימות שהמשטרה ובתי המשפט ויותר מכל העיתונות דואגים להפנות אליהם תשומת לב ולהכביר מלים בגנותם…

קל גם להאמין שאלימות היא כשאנשים קיצוניים עושים מעשים קיצוניים שמזכים אותם בכותרות.

אבל אלה מיעוט שבמיעוט. הרוב  העצום של  החברה לא היו במעצר ולא דפקו אלה בראש לאף אחד וגם לא ספגו אלימות כזאת.

אולי צעקנו פעם על הפקיד האיטי בדואר, או נפנפו בידיים למי שעקף אותנו בפקק…

דווקא בסוג השלישי של האלימות שבו יש ניצול הכי אכזרי, שבו נפגעים הכי קשה, שבו יום יום אנשים מאבדים את האמון שלהם בעולם הזה ובאפשרות שלהם לתת אמון, דווקא הסוג הזה מקבל מעט מאד תשומת לב.

והסיבה היא פשוטה. הנפגעים מאלימות מהסוג השלישי עם כל היותם קורבן של אלימות קשה, לא רק שאינם מעיזים לחשוב שהם קורבן,

הם מנסים בכל מאודם לשכנע את עצמם שלא פוגעים בהם.

הילדים שמוותרים על עצמם ועל צרכיהם האמיתיים יום יום בהולכם לבית הספר בדרך כלל מספרים לעצמם ש”ככה זה” .

שאין אפשרות אחרת. הם עושים בדיוק מה שעשו ועדיין עושות רוב הנשים שמדוכאותבבתיהן ונשללות מהן זכויות יסוד

במקומות שבהם דיכוי נשים נחשב לנורמטיבי.

ח. תוצאות אלימות מסוג שלישי

כאן יש לנו – אם יורשה לנו – דגש חשוב מאד להדגיש.

הוויתור של הילדים על פני השטח בא יחד עם הפנמה של אמונות יסוד מתחת לפני השטח. להפנמה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת על התרבות האנושית כפי שאנו מכירים אותה. מה שמופנם שם הוא שזכותו של החזק לעשות כרצונו בחלש. פשוט כך.

המשטרה והצבא יכולים בעזרת תקציבי ענק, לטפל בהצלחה חלקית, באלימות מסוג א’ וב’ בצורה גלויה.

אבל אלה שכורתים יערות לצורך שיגשוג מטורף של תרבות אחת חזקה על חשבון מיליוני בעלי חיים ואלפי בני אדם שמקורות קיומם נגזלים מהם, חיים להם בשלווה ומשגשגים בזכות אלימות מהסוג השלישי.

ואלה שיום יום חוזרים הביתה מהעבודה המהוגנת שלהם ובצורה לגמרי שגרתית מטילים מבטים מזרי אימה בילדיהם שתלויים בהם וזקוקים להם והכל נראה ממש בסדר כלפי חוץ – אפילו לא יודעים שמקומם מובטח בזכות אלימות סוג שלוש.

ואלה שקונים עוד ועוד חברות ורוכשים לעצמם עוד ועוד נכסים תוך ניצול של עבודה זולה של אנשים בארצם או בארצות אחרות – ניתן לומר שהם מחזיקים במשאבים שעליהם השתלטו בעיקר בזכות אלימות מסוג שלישי.

ואותם מורים או מרצים או מנהלים שמשליטים אימה באולמות האקדמיה או בחדרי הישיבות ומבני התעשייה, שולטים ברגשות תלמידיהם או אלה שמועסקים על ידם פשוט כי הם חזקים ומותר להם.

כל מי שבדרכים מאד מקובלות ומהוגנות כביכול משתמש בכוחו שלא על מנת להעניק ולתמוך בחלש ממנו אלא כדי לקחת ממנו ולהשתמש בו, מיישם אלימות סוג ג’.

וזהו גם סוג האלימות שמופעל כמעט על כל ילד, מצד הוריו ששלחו אותו לבית ספר

אותו סוג אלימות שהפך מבחינתו לטוב פשוט בגלל שכך נהגו אמא ואבא היקרים והאוהבים (כך עדיין מאמינים רוב הילדים בגיל שש).

ט. לסיכום:

אולי ימצאו בין יועציך כאלה שיתחזו לבעלי רגישות חברתית יוקדת על ויזעקו  ” מה אתה מקשיב להם, לפטפטנים האלה? מה הם רוצים שמיליוני ילדים יזרקו לרחובות?!”

תנוח דעתך אדוני השר, אלה הפחדות שווא.

פתוחה לפניך הדרך להיעזר בעשרות מסגרות שכבר נוצרו ומתקיימות כמעט מאה שנה לצד החינוך הקונבנציונלי, מסגרות שמאפשרות לילדים גם להנות מילדותם ולפגוש בבני גילם, גם קשובות לצרכיהם וגם תומכות בלמידה מתוך סקרנות טבעית של כל ילד בדרכו הייחודית ללא הכפייה השבלוניות ,האטימות, התחרותיות ומערכות ההפחדה והענישה שמתלוות לצורת הלימוד המקובלת בבתי הספר הרגילים.

תוכל גם לקבל רוח גבית מאלפי מחקרים שכבר נעשו על ידי מומחים מכל העולם שתרתום לשרותך.

אני בטוח ששר אמיץ, פתוח, נחוש ובעל שאר רוח כמוך, יוכל בהדרגה לשחרר את ארצנו ממערכת מבוססת אלימות שכבר מיצתה את עצמה לטובת המסגרות החדשות שיקלטו את כל מיליוני הילדים שינהרו אליהם בשמחה. מסגרות שיהפכו לברות השגה לכל ילד מרגע שיקבלו את תמיכתך וחלק מ 70 מיליארד השקלים שבקופת משרדך.

כבר בשלב זה נרשה לעצמנו להכין אותך שהמחסום הגדול בפני השינוי לא יהיה הילדים וגם לא המורים או התקציבים.

המחסום הגדול יהיו ההורים שרובם – בהתעלמות מוחלטת מהמציאות – עדיין מאמינים שאותה מערכת אלימה היא אבן יסוד בבריאות החברה,  כמו אותו דייג שממשיך שנה אחר שנה להשליך את חכתו לים בלי דגים רק בגלל שאביו ואבי אביו נהגו לדוג שם.

בתודה ובהערכה,

מתנגדי הניצול לרעה של כוח באשר הוא.