הילד שוב צועק ומקלל. אימא/אבא (שוב) חסרי אונים. מכירים את הסצנה?

לפעמים נדמה שהסצנה הזאת נושאת על כתפיה את תעשיית הדרכות ההורים כולה.

כמה תסכול ומבוכה של הורים, כמה עויינות ריחוק ופחד בתוך המשפחה, כמה ימים שבועות וחודשים של בדידות בתוך הבית שלנו עצמנו היו נמנעים, אם היתה בנמצא תרופת פלא נגד תוקפנות של ילדים.

כמה תורות מוסר, כמה שיטות מבריקות להצבת גבולות לילדים היו הופכות למיותרות,
בלי המבט היוקד, החצוף, בעיניהם של ילדה בת 7 או ילד בן 10 שלא מפחדים לפגוע באימא או באבא שלהם.

אתם מוזמנים למפגש נוסף ללימוד ותרגול של שפת הריפוי של הורות כמעשה ניסים.
הפעם נתמקד במרכיב מאד מהותי בקליניקה של כל מטפל/ת בגישה. נקודת מבט שונה לגמרי על כעס, זעם ותוקפנות, אצל בני אדם בכלל וילדים בפרט.

ההצעה בתמצית היא:
זה לא רק שלא צריך וגם לא כדאי למגר את הכעס.
זה לא רק שילד שכועס על הוריו וגם מבטא את זה בכל מיני דרכים – ראוי לאהבה והערכה.
זה לא רק שהורה שנשאר ביחד, יציב ואוהב וכואב עם ילד שכועס – נותן לו את הבסיס להפוך לבנאדם שבוטח ביכולת שלו להשפיע על חייו וליצור אותם בדרכו.

זה הרבה יותר מזה:
ילד שכעסו מקבל הכרה והקשבה ואהבה בבית, לא יגדל להיות אישה או גבר שמקדישים את חייהם לפוגענות בעצמם או באחרים. לא יהיה מאלה שמשתמשים בכוחם כדי לכבוש, לנצל, להשפיל ולהתעלם מהחלשים מהם.

או במלים אחרות…
זעם של ילדים על הוריהם – על שלל אופני הביטוי שלו – הוא זעקה להישמע.
שפת ריפוי שנותנת לזעקה הזאת מקום לגיטימי בבית, היא מפתח הכרחי להתפתחות של אנשים בוגרים לא רק בגופם אלא גם בנפשם. אנשים שאין להם צורך לשלוט או לפגוע כדי לקבל הכרה. מפתח הכרחי ליצירת תרבות בוגרת שאינה מבוססת על תוקפנות תחרות ומאבקי כוחות.

במפגש אנחה את המשתתפים בכמה צעדים פשוטים לתרגל את נקודת המבט החדשה הזאת סביב קושי אישי בחיים עצמם. תהיה אפשרות לכמה מהמשתתפים לשתף לפני כולם ולהדגים יחד איתי אבל מי שלא רוצה להחשף לא ייחשף כמובן.