לכל אחד מאיתנו תבנית אהבה פגועה, שאותה למד מהוריו, שאותה אימץ לעצמו, שממנה הסכים כבר להיפרד, במידה זו או אחרת, במהלך חייו עד כה.

לכל אחד מאיתנו ידיעה עמוקה, חיבור פשוט, שקיים בתוכו – לתבנית אהבה שלמה, שאינה מעוותת, שאין בה פחד ואין בה שליטה, שאותה הוא מבקש בכל מאודו לתת לילדיו.

אנו כהורים, יכולים לחבר בין הקשיים בחיי היום יום, לבין הבקשות, שמגיעות מעומק ההוויה של ילדינו, ושלנו.

הקשיים שמביאים ילדינו לחיינו נועדו להפנות את תשומת ליבנו פנימה, אל מי שאנחנו, באמת. התנהגות או מחלה או הרגל שקשים לנו ולילדנו, אינם בעיה שיש לפתור איכשהו ולהמשיך הלאה בחיינו.

הקשיים הם ניסיון של ילדינו לעצור אותנו, לעורר אותנו שנביט על עצמנו, על הבחירות שלנו ועל האמונות המפעילות אותנו. שנראה את אותו מרכיב ישן בזהותנו שכבר לא מתאים לחיינו החדשים, עם ילדינו.

בקושי שמחוללים ילדינו הם מעוררים בקשה – הבקשה היא שנבחין באותה אמונה מפעילה שממנה מבקשים ילדינו שניפרד.

נקודת מבט זו הופכת כל קושי להזדמנות לצמוח.